רע"ב 5600/15 איברהים עדס נ. מדינת ישראל

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 35677-06-15, כב' הנשיא א' טל והשופטות ה' עובדיה ו- ב' טולקובסקי ), במסגרתו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים להפקיע את מלוא תקופת הרישיון של המבקש, כך שישוב לשאת את יתרת תקופת המאסר שהושתה עליו.

1.

על המבקש נגזר בעבר עונש מאסר בן 17 שנים וארבעה חודשים, בגין הריגת אחותו על רקע "כבוד המשפחה". בתאריך 19.3.2012 הורתה ועדת השחרורים על שחרורו המוקדם, לתקופת תנאי המסתיימת בתאריך 27.3.2018 (להלן: החלטת השחרור ו-

תקופת הרישיון ). בהחלטת השחרור נקבע כי על המבקש למלא אחר התנאים הקבועים בחוק שחרור על תנאי ממאסר, וכן כי אם יפר תנאי מתנאי שחרורו הוא עלול למצוא עצמו בפני בקשה להפקעת השחרור המוקדם.

כשנה וחצי לאחר מכן, הוגש כנגד המבקש כתב אישום בגין תקיפת אחייניתו – בת אחותו המנוחה. המבקש הורשע בעובדות כתב האישום ונגזר עליו עונש מאסר בן שנתיים לריצוי בפועל. כן הופעל עונש המאסר על תנאי – בן שנתיים – שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש. בסופו של דבר, הושת עליו עונש מאסר בפועל של 4 שנים, עונש מאסר על תנאי למשך שנה לבל יעבור עבירה מאלה שבביצוען הורשע וכן פיצוי למתלוננת ((ת"פ 56726-10-13, להלן: גזר הדין בתקיפה ). ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי על חומרת גזר הדין התקבל באופן חלקי, ונקבע כי תשעה חודשים מתוך עונש המאסר-על-תנאי ירוצו באופן חופף (להלן: ההחלטה בערעור ).

בתקופה שבין הגשת כתב האישום לבין מתן פסק הדין בתקיפה, הגישה המדינה בקשה לביטול השחרור על תנאי. ועדת השחרורים קיימה דיון בבקשה, ובסיומו הורתה על הפקעת מלוא עונשו של המבקש (להלן: החלטת ההפקעה ). עתירה שהגיש המבקש כנגד החלטת ההפקעה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. מכאן הבקשה דנא.

2.

לטענת המבקש, שגתה ועדת השחרורים בכך שלא הסתפקה בהפקעה של מחצית מתקופת הרישיון מכוח נסיבות מיוחדות. נימוקי המבקש הם, בין היתר, כי העבירה בתיק זה לא נעברה על רקע כבוד המשפחה; כי לא ניתן משקל מתאים לעובדה שלא נגרם למתלוננת כל נזק גופני וכן לעובדה כי על אביו של המבקש – שהשתתף גם הוא באירוע – נגזר עונש קל של שנת מאסר אחת בלבד; כי הוא שומר על התנהגות חיובית וכי הוא לא עומת עם המידעים המצביעים אחרת; כי גם פסק הדין בתקיפה אינו שולל הפקעה של מחצית התקופה; ובעיקר – כי הפקעת מלוא התקופה תביא לתוצאה בלתי מידתית, לפיה המבקש ירצה עונש של למעלה מ-9 שנים על עבירת אלימות בה לא נגרם, כאמור, נזק גופני למתלוננת. מנגד, המדינה ביקשה לדחות את הבקשה, על הסף – מכיוון שאינה מעוררת שאלה משפטית או עקרונית החורגת מנסיבות המקרה, וכן לגופה – שכן החלטת ההפקעה היא סבירה ולא נפל בה פגם, בהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעה של מחצית התקופה בלבד.

3.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובהחלטות השונות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ראשית, מהחומר עולה כי הרקע לתקיפת המבקש את אחייניתו הוא משפחתי. כך, למשל, בגזר הדין בתקיפה נקבע כי המבקש "הורשע בעבר בביצוע שתי עבירות אלימות חמורות, האחת כנגד אשתו והשנייה בהריגת אחותו, מעשים המלמדים כי כטענת המאשימה מדובר במי שפותר מחלוקות במשפחה בדרך של אלימות קשה , והוא אלים ומסוכן. העובדה כי שב ופעל באלימות ותוך איומים במוות [כלפי האחיינית] , כאשר תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה ממושך ובהיותו אסיר ברישיון מלמדת על מסוכנותו" (סעיף 12. ההדגשה הוספה). עוד עולה מהחלטת ההפקעה של ועדת השחרורים (סעיף 10), כי גם סנגורו של המבקש טען כי העבירות בוצעו על רקע כבוד המשפחה. שנית, בית המשפט המחוזי שדן בעתירת המבקש על החלטת ההפקעה נכון היה להניח כי אין מדובר בעבירה על רקע כבוד המשפחה, אך גם בכך אין כדי לסייע למבקש על רקע המידעים בעניינו. בהמשך להחלטתי הקודמת, הגישה המשיבה מידעים אלה לעיוני, וסבורני כי אכן עולה מהם כי התנהגותו היא שלילית ובעייתית. שלישית,

ההחלטה בערעור על גזר הדין בתקיפה – במסגרתה נקבע, כאמור, כי חלק מעונש המאסר ירוצה בחופף – אכן התייחסה להפקעת הרישיון. צודק המבקש כי הלשון בה נקט בית המשפט בהחלטה זו אינה מחייבת הפקעת תקופת הרישיון במלואה, שכן גם הפקעת מחציתה משמעותה ריצוי של מספר שנים נוספות. ואולם, לשון זו יכולה להתפרש גם במשמעות שמייחסת לה המשיבה, ובכל מקרה נכון להתמקד בגורם המחליט – הוא ועדת השחרורים.

כך או כך, לא זה העיקר – גם לשיטת המבקש. הודגש על ידו, כאמור, כי הפקעה מלאה תביא תוצאה אבסורדית של ריצוי כ-9 שנות מאסר בגין עבירת אלימות שלא גרמה נזק פיזי למתלוננת. גם טענה זו דינה להידחות. עולה כי המבקש איים על המתלוננת במוות, סתם את פיה והלם בה באגרופיו. על רקע זה, אף אם לא נותר חותם פיזי בגופה ברי כי הדבר היווה פגיעה חמורה בערכים המוגנים (ראו גם סעיף 8 לגזר דינו של בית משפט השלום בעניין התקיפה). עוד יש להדגיש, כי הפקעת תקופת הרישיון אינה מתייחסת לעבירה הנוכחית אלא לעבירה הקודמת בה הורשע המבקש – הריגת אחותו. לפיכך אין זה נכון לראות בעונש המאסר המצטבר – כ-9 שנים – כעונש שהושת עליו בגין התקיפה. בהחלטת השחרור, נכונה הייתה ועדת השחרורים לתת אמון במבקש ולקצר את תקופת מאסרו. המבקש הפר אמון זה, ולכן ה"הנחה" שהוענקה לו מתבטלת. ניתן לומר כי אין עסקינן בהחמרת מצבו, כי אם בהשבת המצב לקדמותו – עובר להחלטת השחרור, כאילו לא ניתנה. זוהי, למעשה, המשמעות של שחרור על תנאי . ועדיין, יש מקום לשקול אם להפקיע תקופה מלאה או חלקית. מכאן חשיבותה של הפסקה הבאה.

4.

להשלמת התמונה יצוין, בתמצית, כי המסגרת הנורמטיבית בענייננו מורכבת מכללים וחריגים. הכלל הראשוני הוא ריצוי מלוא תקופת עונש המאסר. החריג לו הוא הסמכות שניתנה לוועדת השחרורים לשחרר אסיר על תנאי, לאחר שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו (סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: החוק )). זאת בהתקיים התנאים הבאים: היות האסיר ראוי לשחרור ושחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. במצב שבו אסיר ששוחרר על תנאי הפר את תנאי השחרור, ישנו כלל נוסף – שחרור האסיר יבוטל, ועליו לחזור ולרצות את תקופת התנאי במלואה (סעיף 20(א) לחוק). גם לכלל זה יש חריג: ועדת השחרורים רשאית להורות כי האסיר ישוב לשאת מאסר לתקופה הקצרה מתקופת התנאי אך לא פחות ממחציתה – וזאת בהתקיים נסיבות מיוחדות (סעיף 20(ג) לחוק). חריג זה יש להפעיל במקרים הנכונים, ותיק זה אינו נמנה עליהם. בנסיבותינו, זוהי העבירה השלישית של המבקש הקשורה בתקיפת נשים במשפחתו, כאשר תקיפת האחיינית נעשתה זמן קצר יחסית – כשנה וחצי – לאחר החלטת השחרור. מעשי האלימות, ודאי במצטבר, חמורים הם. לפיכך החלטה להפקיע את הרישיון באופן מלא אינה מגלה טעות בדין באופן הפעלת שיקול הדעת המוקנה לוועדת השחרורים. בנוסף, יש להתחשב במידה מסוימת בקיומו של מידע מודיעיני חסוי בדבר התנהגותו השלילית. לכן אין מקום להתערב בקביעת ועדת השחרורים שאושרה על ידי בית המשפט המחוזי, לפיה אין בנמצא נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעה של מחצית תקופת הרישיון בלבד.

5.

הבקשה נדחית.