רע"ב 5702/09 שמשון פצרקר נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ( כב' סגן הנשיא השופט נ' הנדל ) בה נדחתה בקשת המבקש למתן הוראות בעניין שחרורו המוקדם ממאסר.

1.

המבקש הורשע, בהתאם להודאתו, בביצוע שלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות של אשתו, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); שתי עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק; ועבירה של כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק. כמו כן, הורשע המבקש במסגרת תיק פלילי נוסף, גם זאת בהתאם להודאתו, בעבירה נוספת של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק, ובעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(ב) לחוק.

בגין מכלול עבירות אלו גזר בית משפט השלום בבאר-שבע ( כב' השופטת י' רז-לוי ) על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו; וכן עונשי מאסר על-תנאי.

2.

משהתקרב מועד סיום שני-שליש מתקופת המאסר שהושתה עליו, פנה המבקש לוועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 בבקשה לשחררו על-תנאי ממאסרו. בחודש דצמבר 2008 דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לשחרור מוקדם, תוך שנקבע, בין היתר, כי על רקע עברו הפלילי של המבקש, והעובדה שלא עבר הליך טיפולי בתקופת מאסרו, ונוכח העובדה כי לא ראה לנכון להציג בפני הוועדה כל תוכנית טיפולית לתקופת שחרורו על-תנאי, נראה כי מסוכנותו נותרה גבוהה כשהיתה. כן ציינה הוועדה, כי אינה רואה בעובדה כי המבקש התגרש מאשתו משום ענין בעל משקל שיש בו כדי להשפיע באופן ממשי על הערכת מסוכנותו. הוועדה שקלה גם את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש, וקבעה לבסוף כי מאחר שמסוכנותו הגבוהה נותרה בעינה, ובהעדר תוכנית טיפולית שהיה בה כדי להפחית ממסוכנותו בתקופת השחרור על-תנאי, יש לדחות את הבקשה.

3.

בחודש פברואר 2009 פנה המבקש בשנית לוועדת השחרורים, הפעם בבקשה לדיון חוזר בעניינו. במסגרת בקשתו זו, טען המבקש כי עובדות מהותיות בנוגע להליך טיפולי שעבר לא הובאו בפני הוועדה, ומאחר שבפועל השתתף בהליך שיקומי-טיפולי, ועבר מפנה ממשי באורחות חייו ובתפיסותיו, יש לדון שוב ובהקדם בעניינו. בחודש מרץ 2009 דחתה ועדת השחרורים גם את בקשתו זו, בקובעה, בין היתר, כי המבקש לא הוכיח קיומן של נסיבות או עובדות שלא הובאו בפני הוועדה הראשונה, ואשר יש בהן כדי להצדיק עריכת דיון חוזר בבקשתו לשחרור מוקדם.

4.

בעקבות דחיית בקשותיו אלה, פנה המבקש בחודש אפריל 2009 לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעתירת אסיר, אשר הופנתה כנגד שתי החלטות ועדות השחרורים בעניינו (עע"א 5351/09). בחודש מאי 2009 פסק בית המשפט המחוזי ( כב' סגנית הנשיא השופטת ר' אבידע, כב' סגן הנשיא השופט נ' הנדל וכב' השופט י' אלון ) כי בנסיבות המקרה, ומבלי להביע כל עמדה לגוף העניין, סבור הוא כי יש להפנות את המבקש לוועדת אלימות במשפחה על מנת שתחווה דעתה בעניינו, וכי לאחר מכן תקיים ועדת השחרורים דיון חוזר בעניינו של המבקש, אשר אליו יוזמנו המבקש ובא-כוחו. כן הפנה בית המשפט המחוזי את תשומת ליבן של ועדת האלימות במשפחה וועדת השחרורים לכך שתקופת המאסר המלאה של המבקש אמורה להסתיים בעוד כ-4 חודשים, וזאת לצורך קביעת לוח זמנים מתאים לצורך הצעדים אותם יש לנקוט, כאמור.

5.

משוועדת האלימות במשפחה לא התכנסה, חרף קביעת בית המשפט המחוזי, וחרף פניות המבקש לרשויות שירות בתי הסוהר, פנה המבקש ביום 28.6.09 לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, בה ביקש להורות על כינוס ועדת אלימות במשפחה בעניינו בתוך חמישה ימים, ולאחר מכן, להפנותו תוך 5 ימים נוספים לדיון בפני ועדת השחרורים הקרובה. לחלופין, התבקש בית המשפט לקבל את עתירת המבקש ולהורות על שחרורו המוקדם ממאסרו.

באת-כוח המדינה הודיעה בתגובה לבקשה כי למבקש נקבע דיון מורחב בפני ועדת האלימות במשפחה, שהינה ועדת חיצונית לשירות בתי הסוהר, ליום 28.7.09, וכי לא ניתן להקדים את מועד הדיון בשל העומס בו נתונות הוועדות. כן צוין, כי לאחר הדיון בפני ועדה זו, תוכל מזכירת ועדת השחרורים לקבוע מועד לדיון חוזר בעניינו של המבקש בפני הוועדה.

6.

ביום 30.6.09 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן הוראות, בקובעו כי פסק הדין בעניינו של המבקש כבר ניתן, וכי אין מקום להוראות נוספות. לצד זאת, קבע בית המשפט כי אין בכך כדי למנוע מבא-כוחו של המבקש להגיש לוועדת השחרורים כל בקשה, תוך התייחסות להודעת באת-כוח המדינה.

7.

מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה עותר המבקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי, ולהורות על שחרורו המוקדם ממאסר. לטענת המבקש, גלומה בבקשתו חשיבות עקרונית-ציבורית, זאת מאחר שבית המשפט הכשיר בהחלטתו את ההתנהלות הבלתי-סבירה והבלתי-תקינה של רשויות שירות בתי הסוהר, אשר רמסו את זכותו הבסיסית כי עניינו יידון בפני ועדה שלפניה מונחים מכלול הנתונים הצריכים לעניין, ובתוך פרק זמן שיותיר משמעות ואפקטיביות להחלטה שתתקבל. לדבריו, לא רק שבפני ועדת השחרורים הראשונה לא הובאה העובדה החשובה כי התגרש מאשתו, וכי החל להשתתף בקבוצה טיפולית בנושא אלימות במשפחה – עניינים אשר לא צוינו בחוות-דעת ועדת האלימות במשפחה, מאחר ש דובר

בהתפתחויות שאירעו לאחר עריכת חוות-הדעת – אלא שוועדת השחרורים השנייה, שהיתה מודעת לכשלים אלו, בחרה להתעלם מכך, ולדחות את בקשתו לשחרור מוקדם בנימוק כי אין בדברים אלה כדי להצדיק דיון חוזר בעניינו. לטענת המבקש, החלטת בית המשפט רוקנה מתוכן את פסק הדין שניתן בעניינו קודם לכן, ומשמעותה המעשית היא דחיית בקשתו לשחרור מוקדם. המבקש מתאר נסיבות חיים קשות, הכוללות, בין היתר, התעללות על-ידי אביו בילדותו, עזיבת הבית בגיל צעיר, ומות בנו בשנת 1999 במהלך שירותו הצבאי. לדבריו, העבירות בוצעו על רקע מערכת יחסים זוגית שזה מכבר הסתיימה; הוא אינו מסוכן לציבור; לוקח אחריות על

מעשיו; משתתף באופן פעיל בקבוצות טיפוליות בנושא אלימות במשפחה; ומנסה כעת לפתוח דף חדש ונורמטיבי בחייו. ממכלול טעמים אלו, ומשמועד תום ריצוי מלוא תקופת המאסר שהושתה עליו עתיד לחול ביום 18.9.09 – כך שנותרו כחודשיים בלבד עד לשחרורו – טוען המבקש כי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא והחלטות ועדות השחרורים, ולהורות על שחרורו המוקדם ממאסר.

8.

בהחלטה מיום 12.7.09 נתבקשה תגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, ובכלל זה נתבקשה התייחסות מיוחדת לאפשרות הקדמת הדיונים בפני ועדת האלימות במשפחה וועדת השחרורים, לאור מועד שחרורו הקרוב של המבקש.

9.

המשיבה ציינה בתגובתה כי, כפי שכבר דווח לבית המשפט המחוזי, דיון בפני ועדת האלימות במשפחה בעניינו של המבקש נקבע ליום 28.7.09. לדבריה, זהו המועד האפשרי הקרוב ביותר, ולא ניתן להקדימו עוד לאור העומס הכבד המוטל על יומן הוועדה וקדימותם של דיונים בעניינם של אסירים אחרים. בנוסף, ציינה המשיבה כי בעקבות בירור שנערך במזכירות ועדת השחרורים מחוז דרום, נקבע בעניינו של המבקש דיון בפני ועדה זו ליום 17.8.09. לדברי המשיבה, ממזכירות הוועדה נמסר כי זהו המועד המוקדם ביותר שניתן לקבוע, מאחר שלא נקבעו מועדים מוקדמים יותר לדיוני ועדת השחרורים על-ידי הנהלת בתי המשפט.

על יסוד כל אלה, סבורה המשיבה כי הבקשה שלפנינו התייתרה, וממילא, דינה להידחות על הסף, באשר כל עניינה בנסיבותיו הספציפיות של המבקש, ומשהיא אינה מעלה כל שאלה משפטית שחשיבותה עקרונית, המצדיקה מתן רשות ערעור.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים שצורפו אליה וכן בתגובת המשיבה לבקשה, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. כלל מושרש הוא כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן אך במקרים חריגים שבהם מעוררת הבקשה בעיה כללית או שאלה בעלת אופי עקרוני (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). מכאן, כי בקשה אשר נסבה על נסיבותיו הפרטניות של המבקש אין, בה, דרך כלל, כדי להצדיק מתן רשות ערעור כאמור. בענייננו, הן החלטות ועדות השחרורים והן החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשה זו נסבו על נסיבותיו הפרטניות של המבקש. חרף טענות המבקש בדבר החשיבות העקרונית הטמונה בבקשתו, לאמיתו של דבר, היא מתוחמת לדלת אמותיו של עניינו הקונקרטי, אינה מעוררת שאלה עקרונית כלשהי, ואינה מקימה עילה למתן רשות ערעור.

יתר על כן, אף לגופם של דברים אין מקום להעניק למבקש את הסעד המבוקש של שחרור מוקדם על-תנאי. עניינו נדון על-ידי ועדת האלימות במשפחה וועדת השחרורים מספר פעמים, תוך שנבחנו ונשקלו מכלול השיקולים והנסיבות הצריכות לעניין. גם בהנחה כי נפל פגם כלשהו בהליך בפני ועדת השחרורים הראשונה, ואיני רואה צורך לקבוע מסמרות בדבר, הרי שבית המשפט המחוזי בפסק דינו נתן מענה לפגם אפשרי זה, בהחליטו כי עניינו של המבקש יובא פעם נוספת בפני ועדת האלימות במשפחה ובפני ועדת השחרורים. אין מקום, אפוא, לעקוף הליך זה ולשוב ולדון בערכאה שיפוטית בבקשת המבקש לשחרור מוקדם, בטרם הרשויות המוסמכות נתנו דעתן שוב לנושא, כפי שנצטוו על-ידי בית המשפט המחוזי בחודש מאי 2009. ממילא, כפי שעולה מתגובת המשיבה, נכון לעת זו, הן ועדת האלימות במשפחה והן ועדת השחרורים צפויות לשוב ולדון בעניינו של המבקש במועדים הקרובים ביותר האפשריים, מבחינת לוחות הזמנים להתכנסותן. ראוי אכן לעשות מאמץ, ככל הניתן, לקבוע מועדי ישיבות סמוכים הן של ועדת האלימות במשפחה והן של ועדת השחרורים, כדי לאפשר דיון והחלטה בעניינם של אסירים שמועד שחרורם קרוב. חזקה על ועדות אלה כי תעשינה כל שלאל ידן על מנת שבקשת המבקש תידון בהקדם ככל הניתן, לאור מועד שחרורו הקרוב, וכדי שתישמר האפקטיביות של החלטותיהן.

בנסיבות ענין זה, ובכפוף להערות שהובאו לעיל, אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, ודין בקשה זו להידחות.