רע"ב 5906/14 יניב מלכה נ. ועדת השחרורים המיוחדת - בית סוהר איילון

עניינה של בקשה זו הוא אופן התאמת מלאכת ועדת השחרורים בישראל למלאכת ועדת השחרורים בבריטניה, מכוח גזר דין שניתן שם.

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"א 29214-05-14 (כב' הנשיא א' טל והשופטים ז' בוסתן וד"ר ש' בורנשטין ), אשר דחה את עתירת המבקש להורות על שחרורו ממאסר. בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים, עת קבעה כי שחרור המבקש ממאסר יסכן את שלום הציבור. עניינו של המבקש, הן ברמת הנורמה המשפטית הכללית והן ברמה הפרטנית של הרקע לבקשה זו, נדון בהרחבה בע"פ 1548/13 (השופטים ח' מלצר, י' עמית ו צ' זילברטל , בהמשך: עניין מלכה ), ולהלן תובא תמצית העניינים הרלבנטיים לבקשה הנוכחית.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש הוא אזרח ישראלי, יליד 1976 , אשר הורשע בשנת 1999 בבית המשפט בלונדון ברצח חברתו שנה קודם לכן. על פי הכרעת הדין, אשר ערעור המבקש עליה נדחה, הוא חנק את בת זוגו בדירתה בלונדון ולאחר מכן תלה אותה, בעקבות כוונתה לסיים את מערכת היחסים ששררה ביניהם. בית המשפט בלונדון גזר עליו מאסר עולם. לפי החוק הבריטי, עונש של מאסר עולם "מפוצל" לשתי תקופות, שניתן להגדירן כתקופת ה"עונש" ותקופת ה"סיכון". תקופת המאסר הראשונה – אשר נקראה במועד הרלבנטי " Tariff ", וכיום " Minimum Term " – מטרותיה הן הרתעת היחיד והרבים וגמול. לאחר שהאסיר מרצה את התקופה הראשונה, מובא עניינו בפני ועדת שחרורים (ובעבר – בפני מזכיר המדינה), אשר מחליטה האם נשקפת ממנו סכנה לציבור. אם התשובה לשאלה זו שלילית, האסיר משוחרר לאלתר כאסיר ברשיון למשך כל חייו, ואם התשובה חיובית, האסיר נותר במאסר ועניינו נבחן מעת לעת, ולפחות פעם בשנתיים. בהתאם להסדר זה, נקבעה למבקש תקופת

Tariff (היא התקופה הראשונה) של 13 שנות מאסר. זהו הרכיב העונשי בגזר דינו.

בשנת 2000, בטרם נדרשה ועדת השחרורים הבריטית לתקופת המאסר השנייה, הודיע המבקש על רצונו לרצות את עונש המאסר שהושת עליו במדינת ישראל. בשנת 2002 הועבר המבקש לישראל מכח "צו להעברת אסיר זר למדינת אזרחותו", שהוצא בהתאם לסעיף 8 לחוק לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר, התשנ"ז-1996 (להלן: חוק נמ"ב). בהגיעו לישראל, אישר בית המשפט המחוזי בירושלים בקשה בהתאם לסעיף 10(א) לחוק נמ"ב, והוציא ביחס למבקש "צו לנשיאת עונש מאסר במדינת אזרחותו של האסיר". בצו נקבע כי המבקש ירצה בישראל עונש של מאסר עולם. במהלך הדיון טען המבקש כי הובטח לו שהעונש בישראל ייקצב כפי שנקצב בבריטניה, בעוד שבא-כוח המדינה טען כי כל שהמדינה התחייבה לשלטונות הבריטיים הוא שעונשו של המבקש לא יפחת משלוש עשרה שנים. לאחר מספר הליכים, המפורטים בעניין מלכה , ולאחר שבסופו של דבר נקצב עונשו של המבקש ל-28 שנות מאסר, הגיעה לפתחו של בית משפט זה בעניין מלכה שאלת ההתאמה בין ההסדר הבריטי לבין ההסדר הקבוע בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ).

3.

בית המשפט קבע, לאחר ניתוח מפורט ומעמיק, כי יש לראות בתקופת ה- Tariff חלק אינטגרלי מגזר הדין של מאסר עולם במסגרת הדין הבריטי – אשר כהגדרתו שם מחולק לשתי תקופות, כפי שצוין לעיל – ולא חלק ממנגנון אכיפת גזר הדין. עוד קבע בית המשפט כי גם לצרכי חוק הנמ"ב והאמנה הבינלאומית בדבר העברת נידונים ( Convention On the Transfer of Sentenced Persons ) (להלן: האמנה ) יש לסווג את תקופת ה- Tariff באופן דומה. משמעות קביעה זו היא שיש להחיל על תקופת ה- Tariff את הוראות סעיף 10 לאמנה. בסעיף זה נקבע, בין היתר, ביחס לסנקציה במדינת המאסר בפועל (ישראל, במקרה הנוכחי) כי "האמצעי או העונש... לא יחמירו, בטיבם או במשכם, את הסנקציה שהוטלה במדינה השופטת". לאור הוראה זו, קבע בית המשפט העליון בעניין מלכה :

"סמכות קציבת העונש בישראל, שהיא אקט נשיאותי, נחשבת כמעשה של 'חסד ורחמים' (ראו: בג"ץ 9631/07

כץ נ' נשיא המדינה , פיסקה 17 (14.04.2008)). לפיכך לא ניתן להשוות בין סמכות זו לבין מוסד ה- Tariff , שאיננו מבוסס בבריטניה על מידת הרחמים, כי אם על מידת הדין והצדק. מעבר לכך, סעיף 5 ל חוק שחרור על-תנאי (אשר מתייחס רק לנידונים, שעונשם נקצב), קובע תקופה מזערית אחידה (נשיאת שני שלישים מהעונש שנקצב), שרק לאחריה יכול עניינו של הנידון לבוא בפני וועדת השחרורים. גם בכך נבדל ההסדר שלנו מה- Tariff , אשר נקבע באופן פרטני לגבי כל נידון ונידון" (פסקה 47 לפסק דינו של השופט ח' מלצר ).

יוזכר כי המבקש נידון למאסר עולם בבריטניה. לפי חוק שחרור על תנאי, עניינו של אסיר שנדון למאסר עולם מובא לעיון ועדת שחרורים רק לאחר שנשיא המדינה קוצב את תקופת עונשו, ובסיום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו הקצוב. בנוסף לכך, הוועדה רשאית לשקול שיקולים שונים, מעבר לשיקול של מסוכנות האסיר לציבור. בית משפט זה קבע בעניין מלכה כי החלת ההסדר הקבוע בחוק שחרור על-תנאי במלואו על המבקש תהווה החמרה בעונשו, בניגוד להוראות חוק נמ"ב והאמנה.

מנגנון ההתאמה בין ההסדר הבריטי ובין ההסדר הישראלי שקבע בית המשפט כלל שני רכיבים: האחד , הוראה לפיה משסיים המבקש לרצות את תקופת ה- Tariff , יש לראותו כזכאי להבאה בפני ועדת שחרורים. המרכיב השני עניינו השיקולים אשר על הוועדה לשקול בעת בחינת שחרורו של המבקש. נקבע כי "הוועדה תוכל לשקול את כל השיקולים המותרים לה על פי חוק שחרור על תנאי, אך תביא במסגרת זו גם את הצורך בכיבוד האמנה, כפי שזו פורשה בפסק דין זה, וכן את העובדה שהמערער ריצה עד הנה תקופת מאסר ארוכה מתקופת ה- Tariff , שנקבעה לו בבריטניה". המשמעות הקונקרטית של הדברים, אליבא דפסק דין מלכה , היא שהוועדה רשאית לשקול את כל השיקולים המופיעים בחוק שחרור על תנאי. לצד זאת, "הצורך בכיבוד האמנה" משמעותו כי על הוועדה להיות מודעת לשוני בין שני סוגי שיקולים, הרלבנטיים לשחרור האסיר על תנאי על פי הדין הישראלי. האחד, שיקולים הקשורים באופן ישיר או ברוב המקרים למסוכנות האסיר, ובכלל זה אף סיכויי השיקום וההתנהגות בכלא. השני, שיקולים כגון פגיעת אמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והרתעת הרבים – אשר אינם קשורים בדרך כלל למסוכנות האסיר. השיקולים הראשונים תואמים יותר לשיקולים הרלבנטיים בדין הבריטי, לעומת השיקולים האחרים שאינם נלקחים בחשבון בבריטניה. בכך מתבטא, על פי פסק דין מלכה , הצורך בכיבוד האמנה, מבלי לסטות לחלוטין מההסדר הישראלי.

4.

בעקבות פסק הדין דנה משיבה 1 (ועדת השחרורים המיוחדת, להלן: הוועדה ) בשאלת שחרורו של המבקש על תנאי. הוועדה החליטה כי בשלב הנוכחי שחרורו של המבקש, ולו לחלופה טיפולית, יסכן את שלום הציבור, וכי לפני שחרורו עליו לעבור טיפול מעמיק ומשמעותי. הוועדה אף התייחסה להליכים שונים לקראת שיקומו של המבקש, כגון בחינת האפשרות לשלבו בסבב חופשות ובחינת עניינו של האסיר ברשות לשיקום האסיר (רש"א). הוועדה התייחסה לחוות דעת מטעמו של עובד סוציאלי שנערכה לבקשת בא-כוחו של המבקש, אשר מסקנתה הייתה כי המבקש יכול לעבור את הטיפול הנדרש מחוץ לכותלי בית הסוהר. מסקנות חוות דעת זו וטענות בא-כוח המבקש נדחו על ידי הוועדה, שביססה את החלטתה על חוות דעת מקצועיות אחרות שהגישה המדינה: דו"ח סוציאלי בעניינו של המבקש, אבחון פסיכולוגי, חוות דעת של ועדת אלימות במשפחה וקביעות של "ועדת חופשות" – היא הוועדה הממליצה על הוצאת אסיר עולם לחופשה ראשונה. נקבע כי המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, להוכיח ששחרורו לא יסכן את שלום הציבור.

עתירת המבקש לבית המשפט לעניינים מנהליים כנגד החלטת וועדת השחרורים נדחתה אף היא. בית המשפט קבע כי ועדת השחרורים יישמה כראוי את הוראות בית המשפט בעניין מלכה

ושקלה את כל השיקולים הראויים. באשר לתוכן ההחלטה, בית המשפט קבע כי לא נפל פגם בשיקול דעתה של הוועדה ובקביעותיה, וכי המסמכים שהוצגו בפני הוועדה מוכיחים את מסוכנותו של המבקש. מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי.

טענות הצדדים

5.

המבקש טוען כי נפלה שגגה בהחלטותיהם של בית המשפט לעניינים מנהליים וועדת השחרורים. ניתן להעמיד את טענות המבקש על שלוש רגלים: האחת , כי בבואה להעריך את מסוכנות המבקש, היה על הוועדה לעשות זאת על פי הקריטריונים אשר נקבעו בדין הבריטי, לפיהם רק במקרים בהם נשקפת סכנה חמורה ביותר לשלום הציבור נדרשים אסירים לשהות במאסר מעבר לתקופת ה- Tariff . זאת, בעוד ועדת השחרורים שקלה את השיקולים הקבועים בחוק שחרור על תנאי. השנייה , כי ועדת השחרורים דנה בעניינו של המבקש כאילו מדובר בבקשה "רגילה" לקיצור תקופת המאסר – ולא בזכות שקמה למבקש בעקבות ריצוי תקופת ה- Tariff

– והטילה עליו את נטל השכנוע שלא כדין. שלישית , טוען המבקש כי הוועדה לא איזנה באופן סביר בין השיקולים הרלבנטיים, וכי היה עליה לשחררו לטיפול מחוץ לכותלי בית הסוהר. מנגד טוענת המדינה כי יש לדחות את הבקשה על הסף, משום שלא נפל כל פגם בהחלטות ועדת השחרורים ובית המשפט קמא, שפעלו בהתאם למתווה שנקבע בעניין מלכה .

דיון והכרעה

6.

בפתח הדברים, מוצא אני לנכון להתייחס לטענת המדינה כי דינה של הבקשה סילוק על הסף הואיל ואין הצדקה למתן רשות ערעור. סבורני כי לו יתברר שנגרם עוול לפרט, די בכך, לעתים, לקבוע שהאינטרס הציבורי מחייב מתן רשות ערעור (ראו בש"פ 5572/12

יוסף שרלו נ' מדינת ישראל , בפסקה 4 לפסק הדין (24.7.2012)). נסיבות המקרה שלפני חריגות. נקבע כי המבקש ישב במאסר פרק זמן מספיק ככל שהעניין נוגע להרתעה ולגמול, וכי הוא עודנו מוחזק במאסר לאור מסוכנותו. המבקש הוסיף וטען כי לו היה בוחר להישאר בבריטניה, היה הוא היום אדם חופשי. בא כוח המבקש העלה טענות סדורות ועקביות, המצריכות התייחסות. לצד זאת, יש לתת את המשקל הראוי לפסק הדין שניתן במותב תלתא בעניין מלכה . על סמך כל אלה מוצא אני לנכון להעניק משקל לעניין גופו בטרם יוכרע גורלה של הבקשה.

בראש הדיון נתייחס לטענת המבקש הראשונה שהוצגה לעיל, הנוגעת לכך שהוועדה שקלה את השיקולים המופיעים בחוק שחרור על תנאי – ולא את השיקולים הנהוגים בבריטניה. על מנת להבהיר את הדברים, נקדים מילין באשר להבחנה שבין גזר דין ובין אכיפתו. באשר לעצם גזר הדין , לפי סעיף 10 לאמנה יש "לייבאו" – במדויק ככל שהדבר אפשרי, או באמצעות התאמה – מן המדינה בה נשפט האסיר:

"10.1

במקרה של אכיפה מתמשכת, המדינה המבצעת תהיה כבולה לטיבו המשפטי ולמשכו של גזר-הדין כפי שנקבעו על-ידי המדינה השופטת.

10.2

אולם, אם בטיבו או במשכו אין גזר דין זה תואם את חוק המדינה המבצעת, או אם חוקיה דורשים זאת, אותה מדינה רשאית, בצו בית משפט או בצו מינהלי, להתאים את הסנקציה לעונש או לאמצעי הקבועים בחוק שלה לגבי עבירה דומה. אשר לטיבם, האמצעי או העונש, יעלו, במידת האפשר, בקנה אחד עם אלה שהוטלו על-ידי גזר-הדין המיועד לאכיפה. הם לא יחמירו, בטיבם או במשכם, את הסנקציה שהוטלה במדינה השופטת, ולא יעלו על המירב הקבוע בחוק המדינה המבצעת".

אולם בכל הנוגע ל אופן אכיפת גזר הדין, סעיף 9(3) לאמנה קובע כי ההסדרה היא לפי הדין של המדינה בה מרצה האסיר את מאסרו:

"9.3

אכיפת גזר הדין תוסדר על ידי המדינה המבצעת, והיא לבדה תהיה מוסמכת לקבל את כל ההחלטות המתאימות".

סעיפים אלה חלים על עניינו של המבקש מכוח סעיף 3 בחוק נמ"ב, המאמץ את הוראות האמנה בהקשר זה. כאמור, המבקש טוען כי אופן בחינת המסוכנות הוא חלק מגזר הדין, ומשכך היה על הוועדה לבחון את מסוכנתו לפי מבחני המסוכנות שנקבעו בפסיקה הבריטית. אין לקבל טענה זו. מאפייניו של גזר הדין מופיעים בפירוש באמנה כפי שהובאה לעיל – "טיבו" (ובמקור " Nature ") ו"משכו" (" Duration "). לא בכדי מוזכרים מאפיינים אלה בסעיף 10 שלוש פעמים. מדובר במאפיינים המהותיים של העונש. מכך עולה שהמבחן לסיווגה של פעולה מסוימת הקשורה למאסר העבריין והליכי שחרורו הוא מבחן מהותי – האם ביצוע הפעולה בהתאם לדין הישראלי מהווה החמרה, בטיב או באורך, של העונש שהושת על האסיר במדינה ממנה הועבר.

בעניין מלכה נקבע כי בחינת עניינו של המבקש רק לאחר שירצה שני שלישים מ-28 שנות המאסר שנקצבו לו בישראל, ולא בסוף תקופת ה - Tariff שנקבעה לו, מהווה החמרה בעונשו מבחינת משך תקופת מאסרו וטיבה. השלב הבא בריצוי גזר הדין הוא בחינת האפשרות לשחררו. הדבר לא נעשה באופן אוטומטי, אלא בכפוף לשיקול דעתה של ועדת שחרורים. יש לשאול, אם כן, האם השיקולים שעל הוועדה לשקול אף הם חלק מגזר הדין על פי המבחן המהותי של טיב העונש ומשכו. תשובה לכך ניתנה בעניין מלכה עצמו, שבו נקבע, בשורה התחתונה, כי:

"הוועדה תוכל לשקול את כל השיקולים המותרים לה על-פי חוק שחרור על-תנאי , אך תביא במסגרת זו גם את הצורך בכיבוד ה אמנה , כפי שזו פורשה בפסק-דין זה, וכן את העובדה שהמערער ריצה עד הנה תקופת מאסר ארוכה מתקופת ה- Tariff , שנקבעה לו בבריטניה".

משמעותה של קביעה זו כפולה: אין צורך לבחון בצורה מדוקדקת ובלעדית את הקריטריון הבריטי למסוכנות, ויותר מכך – אין מניעה עקרונית לבחון שיקולים נוספים מעבר למסוכנות. כלומר, השיקולים אינם נתפסים כחלק מגזר הדין. אפשרות זו עלולה ליצור מתח בין עבודת הוועדה ובין הרצון שלא להחמיר בעונשו של המבקש. כמענה למתח זה, בית המשפט בעניין מלכה הורה לוועדה להתחשב בצורך בכיבוד האמנה ובמצבו המיוחד של המבקש. עיון בהחלטת הוועדה מלמד כי היא יישמה באופן מדויק את שנקבע בעניין מלכה , ואף "החמירה" על עצמה. זאת באופן שהוועדה ביססה את החלטתה שלא להורות על שחרורו מבית הסוהר על מסוכנותו בלבד, מבלי להתייחס לשיקולים נלווים, כגון התנהגות המבקש בכלא, על אף טענת המדינה. כמובן שהחלטתה, מבחינת סבירותה והמשקל שניתן לכל נימוק, עומדת לביקורת שיפוטית, כפי שיפורט להלן. אולם בהיבט של סוג

השיקולים ששקלה לא נפל כל פגם.

7.

בא-כוח המבקש מציע השקפה אחרת לשאלת מעמדם של הקריטריונים, לפיה מדובר בחלק מגזר הדין, דבר המחייב לבחון את הדין הבריטי לשם יישומו. מדובר בעמדה קוהרנטית וסדורה אלא שאין בה כדי לסייע למבקש. אף לפי גישת בא כוח המבקש יש לזכור כי המבחן המהותי, של טיב העונש ומשכו, מוביל לכך שיש להבחין בין "ההסדר הכללי" הקבוע במדינה בה נשפט האסיר ובין יישומו הקונקרטי. לשם כך יש צורך לבחון את ההסדר הנורמטיבי שעל פיו ניתן גזר הדין, ולבדוק האם העניין שעל הפרק (ובמקרה שלנו, אופן בחינת מסוכנות המבקש) מהווה חלק מן ההסדר הכללי או פן יישומי שלו, שאינו עומד בליבת ההסדר.

ההסדר הנורמטיבי מכוחו נידון המבקש קבוע ב - Crime (Sentences) Act 1997 . על פי סעיף 28(6):

"The Parole Board shall not give a direction under subsection (5) above with respect to a life prisoner to whom this section applies unless […]

The Board is satisfied that it is no longer necessary for the protection of the public that the prisoner should be confined".

הפסיקה יצקה תוכן קונקרטי למבחן כללי זה. בעניין מלכה

צוינה אבן הדרך החשובה לענייננו – פסק דינו של בית הדין האירופי לזכויות אדם בעניין Stafford v. United Kingdom

[2002] ECHR 46295/99 . בית הדין דן, בין היתר, בשאלה האם ניתן להשאיר מאחורי סורג ובריח אדם שנדון למאסר עולם בגין רצח, רק מפני שנשקפת ממנו מסוכנות לביצוע עבירות רכוש או עבירות אחרות שאינן אלימות. בית הדין השיב לשאלה זו בשלילה. צוין כי על מנת שהאסיר יישאר במאסר מחמת מסוכנותו, מידת המסוכנות הנדרשת לביצוע עבירות אלימות היא האם " The prisoner does not present a substantial risk of reoffending in a manner which is dangerous to life or limb ". ובניסוח אחר, האסיר " Was no longer considered to be a risk to the public in the sense of being likely to commit further violent offences ". Graham Wilkinson (להלן: מר ווילקנסון ) ששימש בעת כתיבת המכתבים כראש היחידה להעברת אסירים בבריטניה, ציין במכתבו לפרקליטות המדינה מיום 27.7.2012 כי משמעות מבחן זה, כפי שנקבע בפסק דין Stafford , היא " Whether they represent any more than minimal risk to life and limb ". להשלמת התמונה יוער כי נערך בבריטניה תיקון חקיקה בשנת 2003, אולם תיקון זה, שאליו נתייחס בהמשך, אינו משפיע ישירות על הגדרת רכיב המסוכנות.

לאחר בחינת מאפייניו של מבחן המסוכנות הבריטי, שנקבע בחקיקה ובפסיקה, נחזור לשאלה הקונקרטית שלפנינו – השיקולים הקבועים בחוק שחרור על תנאי. כאמור, השיקולים עשויים להיות חלק ממהות ההסדר או מהפן היישומי שלו. כך, למשל, אם השיקולים היו כוללים אף סיכון לרכוש, ניתן היה לומר שהחלתם משנה את טיב גזר הדין, שכן מסוכנות לרכוש שונה במהותה ממסוכנות לחיים ולגוף. אלא שבהיבט זה שקלה הוועדה שיקולים הדומים לאלה הנשקלים בבריטניה, שעניינם הסיכון לחיים ולגוף. השאלה כעת היא האם האופן בו שקלה זאת הוועדה הוא חלק מן ההסדר הכללי, או יישומו גרידא. המבחן הבריטי שהוזכר לעיל מאופיין ברקמה פתוחה, אך הוא בעל משמעות ברורה. בבוא רשות מנהלית או בית המשפט לבחון מסוכנות, עליהם לתת דעתם, בין היתר, לרכיב של הסיכון לקיומה של פגיעה עתידית ועוצמתה. לצורך זה ניתן להיעזר בבדיקת המעשה והעושה. לאמור, גזר הדין עשוי להיות אינדיקציה, וכך גם בדיקות פרטניות של העושה, נכון למועד ההחלטה. בכך אין חידוש. בכך יש אמת מידה, שהן השיטה הבריטית והן השיטה הישראלית אימצו, ואין הדבר מפתיע. משכך, פסיקות שונות במקרים קונקרטיים לא יועילו. ניתן לומר כי זה חלק מאכיפת הדין. לכל הפחות, ניתן לומר שאף אם "יישום" גזר הדין בהיבט בו אנו דנים כעת אינו זהה לחלוטין ל"אכיפה" הנזכרת באמנה, הוא ודאי שונה באופן מהותי מ"גזר הדין" הנזכר בה, וקרוב באופיו לאכיפתו. אין המדובר בשינוי טיבו של העונש.

8.

זאת ועוד. אף בכל הנוגע לפן היישומי, המבקש לא תמך כלל את הטענה שהמסוכנות נבחנת בבריטניה בצורה שונה מאשר בישראל, וכי לו היה עניינו נבחן על ידי ועדת שחרורים בריטית, היה היום אדם חופשי. המבקש הביא שתי אסמכתאות לדבריו. האסמכתא הראשונה היא ממכתביו מר ווילקנסון. לטענת בא-כוחו של המבקש, "בפרקטיקה, רק מקרים נדירים וחמורים במיוחד (שלא כמו המקרה הנדון) נדרש מהאסיר לרצות מאסר מעבר ל- Tariff

שנקבע לו". זאת למד הוא ממכתבו של מר ווילקנסון, אשר כותב כי " In practice only the most serious cases, usually those involving multiple acts of murder, will require a prison to remain in prison for the rest of his life . ". אלא שמן

הדברים הללו, העוסקים במקרים קיצוניים בהם אדם מוחזק בבית הסוהר במשך כל ימי חייו, לא ניתן ללמוד מהו מבחן המסוכנות הבריטי הכללי. נאמר רק שהחריג הוא שהאסיר ירצה עונש מאסר עולם כפשוטו. ברם, זוהי גם הפרקטיקה בדין הישראלי לנוכח סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי, הקובע את המסגרת לקציבת עונש מאסר עולם על ידי נשיא המדינה.

האסמכתא השנייה היא ציטוט מפסק הדין Regina (Anderson) v. Secretary of State for the Home Department

[2002] UKHL 46 . אלא שעניין זה עסק בשאלת סמכותו של מזכיר המדינה לקבוע את תקופת ה- Tariff , ולא התייחס כלל לשאלת מידת המסוכנות הנדרשת לשם המשך החזקת האסיר במאסר לאחר תקופת ה- Tariff . כל שנאמר, בדרך אגב, הוא שאין זה ברור כלל שניתן להחזיק במאסר מי שהוועדה קבעה כי לא נשקף משחרורו אף סיכון משמעותי לציבור (" Any significant risk of danger to the public "). אמנם, מכך לא ניתן ללמוד כלל כי המבחן שונה מזה שנבחן בישראל. הדברים עולים אף מן הציטוטים שהובאו לעיל מפסק דין Stafford

, התומכים דווקא במסקנה ההפוכה – ששיקולי הוועדה תואמים לאלה הנוהגים בבריטניה.

עדות נוספת לכך ניתן למצוא בתיקון החקיקה שבוצע באנגליה ( Criminal Justice Act 2003 ), המסדיר, בין השאר, את כליאתם של פושעים מסוכנים לתקופות ממושכות כאשר בית המשפט קובע את מסוכנותם (להבדיל מן ההסדר דנן, בו הדבר נקבע על ידי ועדת שחרורים). בהסדר זה נקבע שהמבחן למאסר העבריין הוא האם " There is a significant risk to members of the public of serious harm occasioned by the commission by him of further such offences ". במסגרת מבחן זה, מורה החוק הבריטי לבית המשפט לבחון את עברו הפלילי של העבריין, טיב העבירה שבוצעה ונסיבות ביצועה, התנהגותו של העבריין וכן כל מידע אחר הנוגע אליו (סעיפים 229-225). ניתן ללמוד מכך שמבחני המסוכנות, הרלבנטיים להמשך כליאתו של אדם על בסיס מסוכנותו בבריטניה, אינם שונים במהותם מאלה הנבחנים בישראל.

9.

יש צדק רב בטענה אחרת של בא-כוח המבקש בנוגע לנטל ההוכחה. הוועדה קבעה שהאסיר לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח העדר מסוכנות. על פי קו הסנגוריה, יש להבחין בין מקרה "רגיל", של אסיר שטרם סיים לרצות את העונש שהושת עליו ומבקש שחרור מוקדם, לבין המקרה הנוכחי, שבו הדיון לפני ועדת השחרורים נובע מהחובה לשחרר את המבקש אם הדבר לא יסכן את שלום הציבור. טענה זו רבת הגיון. השוני בין שני המצבים אכן תומך במסקנה כי הנטל מוטל על המדינה להוכיח העדר מסוכנות. אלא שאין לנו צורך להכריע בשאלה זו במקרה הנוכחי. הטעם לדבר, שאף בית משפט קמא קבע כי ועדת השחרורים לא ביססה את החלטתה על כך שהמבקש לא עמד בנטל ההוכחה, אלא על קביעות פוזיטיביות מבוססות היטב בדבר המסוכנות העולה מן המבקש בעת הזאת.

הוועדה קבעה כי מסוכנות המבקש מבוססת על מספר מקורות. לפי הדו"ח הסוציאלי שנערך מטעם בית הסוהר, הוא החל רק לאחרונה לקחת אחריות על מעשהו ולהביע אמפטיה לקורבנו. זוהי, בין היתר, הסיבה לכך שעד עתה לא זכה לצאת לחופשות, ולא ניתן היה לבחון את התנהגותו מחוץ לבית הסוהר. ועדת אלימות במשפחה אף היא קבעה כי הוא מגלה הבנה ראשונית בלבד למניעים שהובילו לביצוע הרצח, וכי בשלב כה מוקדם לא ניתן עדיין לשחררו, אלא יש צורך בטיפול מעמיק יותר בטרם השחרור לחלופה טיפולית. הוועדה קבעה אמנם כי מסוכנות האסיר לטווח הקצר נמוכה, אך נוכח המכלול, ובעיקר נוכח מסוכנותו הגבוהה לטווח הארוך, המליצה כי הדבר יתבטא בשילובו בסבב חופשות, וכי "כל עוד לא ישתלב בטיפול מעמיק ומשמעותי, טרם בשלו התנאים להמליץ על שחרורו המוקדם". על בסיס אלה ונוכח האבחון הפסיכולוגי שנערך למבקש, קבעה ועדת השחרורים כי בשלב הנוכחי שחרור מהכלא יהיה בגדר "קפיצת מדרגה" שתסכן את שלום הציבור, וכי בטרם השחרור יש לשלב את המבקש בסבב חופשות ובטיפול משמעותי יותר. הוועדה נתנה דעתה אף על מצבו המשפטי המיוחד, על כך שתקופה ה- Tariff תמה זה מכבר, וכן על חוות הדעת מטעם העובד הסוציאלי שהגיש בא-כוח האסיר. הוועדה הסבירה מהי הסיבה בגינה היא מבכרת להתבסס דווקא על הדו"ח הסוציאלי, האבחון פסיכולוגי שנערך למבקש וחוות הדעת של ועדת אלימות במשפחה. בהנמקה זו לא נפל פגם.

מכך נובע כי אין לקבל את טענותיו של המבקש הנוגעות לנטל השכנוע ולחוסר הסבירות שבהחלטת הוועדה בנסיבות תיק זה. מכאן גם עולה שטענותיו של המבקש, הנוגעות ל"הגינות" ולפיהן לו היה מרצה את מאסרו בבריטניה היה כבר אדם חופשי, אין בהן בכדי לסייעו. גם על פי החומר שהוגש, אין כל ודאות כי הרשויות בבריטניה היו מקבלות החלטה שונה.

מודע אני לכך שיש נימוקים העשויים לתמוך, על פי הדין הישראלי, בשחרורו של המבקש: התנהגותו הראויה בעת האחרונה, תכנית השיקום המוצעת במוסד הטיפולי והאחריות שהחל ליטול על מעשהו. ברם, הדברים לא נעלמו אף מעיניה של הוועדה, אשר שקלה אותם ונתנה להם משקל בהחלטתה האופרטיבית, הנוגעת להמשך הטיפול באסיר. במצב המיוחד שלפנינו, בו מוחזק המבקש מכוח חוק נמ"ב, יש לוודא כי עניינו אכן נבדק מעת לעת. ההסדר המקביל בבריטניה קובע כי עניינו של אסיר כזה יובא לעיון ועדת השחרורים לפחות אחת לשנתיים, ואלמנט זה אינו בגדר שיקול זר שיש להתעלם ממנו לחלוטין. בכך אין לומר שעניינו לא יובא לפני הוועדה עוד קודם לכן, במידת האפשר ובכפוף להתקדמות בהליך השיקומי ולשילובו המוצלח בסבב החופשות, על פי הכללים המנחים בסוגיה זו. יוזכר כי מסוכנות המבקש לטווח הקצר נמצאה נמוכה. בכך אין להצדיק את שחרורו כבר בנקודה זו, שכן נקבע שהמצב "נזיל", והמסוכנות עלול לגדול במידה משמעותית אם וכאשר יימצא המבקש במערכת יחסים בכלל ועם נשים בפרט, כפי שהתרחש בעבר. על פי הגורמים המקצועיים, בהעדר טיפול אינטנסיבי ומעמיק, מסוכנות המבקש גבוהה. מכך הוועדה ובית המשפט המחוזי לא התעלמו, ואין מקום להתערב בהחלטתם אף לפי הגישות הנורמטיביות השונות שנטענו על ידי הצדדים. ועדיין יש לקוות שהמבקש ישכיל להידרש לטיפול בין כותלי בית הסוהר ולהתמיד בו, מבלי לקבוע מסמרות, כדי להשתקם ולהגדיל את סיכוייו לשחרור מוקדם.

10.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.