רע"ב/רעב"ס 60417-09-26 רע"ב/רעב"ס 60417-09-26

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט י' מינטקביץ) בעת"א 7984-03-26 מיום 16.9.2026.

1.ביום 16.2.2025 נגזרו על המבקש עונש מאסר בן תשעה חודשים לריצוי בעבודות שירות ועונשים נלווים (ת"פ (שלום י-ם) 20793-12-20). המבקש החל בריצוי עונשו, אך בהמשך הוחלט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות – ועל רקע זה הגיש המבקש את עתירת האסיר מושא הבקשה שלפניי. ביום 10.5.2026 נדחתה העתירה בהסכמת המבקש, ונקבע כי עליו להתייצב לריצוי מאסרו ביום 12.7.2026. בהמשך ביקש המבקש לדחות את מועד ההתייצבות מטעמים רפואיים, ובית משפט קמא הורה לו להתייצב למאסר ביום 26.8.2026.

2.ביום 25.8.2026 הגיש המבקש בקשה נוספת לדחיית מועד ההתייצבות, אף זאת מטעמים רפואיים. בהחלטה מיום 2.9.2026 (השופט א' פרסקי) נקבע כי המבקש יתייצב לריצוי מאסרו ביום 16.9.2026 בשעה 10:00, וזאת לפנים משורת הדין. בית המשפט ציין כי הנחת המוצא היא שמערך הרפואה בשירות בתי הסוהר ערוך למתן טיפול רפואי לאסירים במצבים רפואיים שונים, וכי שירות בתי הסוהר בחן את המסמכים הרפואיים שהציג המבקש וקבע שביכולתו לשהות בבית סוהר לריצוי עונשו. עוד הודגש כי ככל שבמסגרת הבדיקה יתברר שאין אפשרות לתת למבקש טיפול ראוי, חזקה על שירות בתי הסוהר שידחה את מועד כניסתו למאסר.

ביום 16.9.2026 הגיש המבקש בקשה נוספת לדחיית מועד התייצבותו, בטענה כי מצבו הרפואי הידרדר בימים האחרונים. לבקשה לא צורף תצהיר מטעם המבקש, וזאת לפי הנטען עקב מצבו הרפואי הקשה. עוד צוין כי בא-כוח המבקש פנה ביום 15.9.2026 לשירות בתי הסוהר באמצעות הדוא"ל, אך לא קיבל מענה.

3.בו-ביום דחה בית משפט קמא (השופט מינטקביץ) את בקשת המבקש, וקבע כי עליו להתייצב למאסר לאלתר. בית המשפט הדגיש כי הבקשה הוגשה לאחר מועד ההתייצבות שנקבע, תוך הפרת החלטות בית המשפט, וללא תגובה מטעם המשיב – וכי טעמים אלו מצדיקים כשלעצמם את דחיית הבקשה. מכל מקום הודגש כי מצבו הרפואי של המבקש היה ידוע לבית המשפט בעת קביעת מועד ההתייצבות, וכי הרושם המתקבל הוא שהמבקש עושה כל שלאל ידו כדי לדחות את התייצבותו למאסר.

4.מכאן הבקשה שלפניי, אשר הוגשה ביום 23.9.2026, גם זו הפעם ללא תצהיר מטעם המבקש (חלף זאת צורף תצהיר מטעם בן דודו של המבקש). בבקשה נטען כי היה על בית משפט קמא ליתן משקל להידרדרות במצבו הרפואי של המבקש, וכי מתעוררת "שאלה ממשית" אם הוא מסוגל להתייצב למאסר מבלי שהדבר יסכן את חייו או יחמיר את מצבו (פסקה 11.4 לבקשה). בהקשר זה צורפו לבקשה מסמכים רפואיים המתוארכים לימים 10.9.2026 ו-13.9.2026. עוד נטען כי לא היה מקום לדחות את בקשתו של המבקש טרם קבלת עמדה פרטנית ועדכנית בעניינו מטעם שירות בתי הסוהר. לצד זאת מסביר המבקש כי ההפסקה המנהלית של עבודות השירות נבעה מביטול היתר השהייה שלו בישראל, וכי עניינו מצוי בבחינה בבית המשפט לעניינים מנהליים ובבית הדין לעררים – כך שאם מעמדו יוסדר, יהיה ביכולתו לבקש לבחון מחדש את האפשרות לריצוי עונשו בעבודות שירות.

המבקש טוען אפוא כי יש להורות למשיב לבחון את המסמכים הרפואיים העדכניים בעניינו ולהגיש עמדה מנומקת; ולחלופין להורות לשירות בתי הסוהר לשקול לבצע לו בדיקה רפואית "במקום אשפוזו או באמצעות גורם רפואי מוסמך", כדי לקבוע אם וכיצד ניתן לקלוט אותו למאסר מבלי לסכן את בריאותו. לחלופי חלופין, וככל שעד להכרעה בבקשה יינתן למבקש היתר שהייה בישראל, מבוקש להורות על החזרת עניינו לבחינה על ידי הממונה על עבודות שירות. לצד זאת התבקש עיכוב עונש המאסר עד להכרעה בהליך דנן.

5.המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות על הסף ולגופה. לעמדתו, הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור, וממילא אין עילה להתערבות בהחלטת בית משפט קמא. לגישת המשיב, מדובר בניסיון נוסף של המבקש להימנע מריצוי המאסר שהוטל עליו. המשיב מדגיש כי הוא אינו מקל ראש במצבו הרפואי של המבקש, אך כי שירות בתי הסוהר מחזיק ביכולות ליתן טיפול רפואי לאסירים במצבים מורכבים ביותר.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטתו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, רשות ערעור על החלטות בעתירות אסיר תינתן רק במקרים חריגים אשר מעוררים שאלה עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, או במטרה למנוע עיוות דין (ראו למשל: רעב"ס 7149-03-26 חסונה נ' הממונה על עבודות שירות שלוחת מרכז וירושלים, פסקה 3 והאסמכתאות שם (12.3.2026); רעב"ס 90991-01-26 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 7 ו-11 (4.2.2026)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם המקרים החריגים הללו.

7.כעולה מן הפירוט שלעיל, בקשת המבקש לדחיית מועד התייצבותו הוגשה לבית משפט קמא לאחר חלוף מועד ההתייצבות, שאף הוא נדחה מספר פעמים. בהקשר זה יוזכר כי המסמכים הרפואיים שצירף המבקש תוארכו לימים 10.9.2026 ו-13.9.2026, ואילו פניית בא-כוח המבקש לשירות בתי הסוהר נעשתה, לטענתו, רק ביום 15.9.2026. לכך מצטרפת העובדה שבקשת רשות הערעור שלפניי הוגשה שבוע ימים לאחר מתן החלטת בית משפט קמא, כשכל העת המבקש נמנע מלקיים את ההחלטה. מכל מקום, קביעת בית משפט קמא שלפיה לא הוכחה הצדקה רפואית לדחיית מועד התייצבותו של המבקש, היא קביעה פרטנית-עובדתית באופייה. טענות המבקש נטועות אפוא כולן בנסיבות הפרטניות של המקרה, ולא שוכנעתי כי דחיית בקשתו תוביל לעיוות דין (ראו והשוו: רעב"ס 49142-06-26 בוקאעי נ' הממונה על עבודות שירות שלוחת צפון, פסקה 4 (17.6.2026); רעב"ס 62336-08-24 קאק נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 11 (1.9.2024)).

מכל מקום אבהיר, ברוח הדברים שצוינו בהחלטת בית משפט קמא מיום 2.9.2026, כי ככל שיתברר שאין אפשרות לתת למבקש טיפול ראוי בין כתלי בית הסוהר, חזקה על שירות בתי הסוהר שינקוט פעולות בהתאם.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב מועד התייצבותו של המבקש למאסר.