רע"ב 6088/14 איברהים אלקסאסי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטים ר' ברקאי , מ' לוי ו נ' אבו טהה ) שדחה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם.

1.

המבקש הורשע בעבירות נהיגה בזמן פסילה; הפרת הוראה חוקית; ונהיגת רכב מנועי ללא רישיון, וביום 27.2.2012 נגזרו עליו 9 חודשי מאסר בפועל. תוך כדי מאסרו נגזרו עליו עונשי מאסר בשני תיקים אחרים בגין עבירות הקשורות ברכב כך שסך תקופת מאסר זו עמדה על 12 חודשים ו-8 ימים (להלן: המאסר הראשון ). בקשתו לשחרור מוקדם מהמאסר הראשון נדחתה ביום 1.8.2012 והוא שוחרר ביום 4.11.2012. ביום 15.11.2012 ביצע המבקש את העבירות שבגינן הוא נושא במאסר הנוכחי – נהיגת רכב מנועי ללא רישיון; נהיגה בזמן פסילה; וגניבת רכב – ושבהן

הורשע לפי הודאתו. ביום 20.1.2013 נגזרו עליו 34 חודשי מאסר בפועל; 8 חודשי מאסר על תנאי; ופסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 40 חודשים. מתוך עונש המאסר בפועל, 18 חודשים הוטלו בגין העבירות שהורשע בהן והשאר כתוצאה מהפעלת שלושה מאסרים מותנים שנגזרו עליו בתיקים קודמים (חלקם בחפיפה). המבקש הגיש ערעור על גזר הדין וביום 16.6.2013 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את הערעור בקבעו כי מעשיו של המבקש מעידים על התנהלות רצידיביסטית; עונשי המאסר על תנאי שנגזרו עליו בתיקים קודמים לא הספיקו להרתעתו; ועל כן עונש המאסר בפועל שהוטל עליו ראוי.

2.

המבקש פנה לוועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) בבקשה לשחרור מוקדם ממאסר. ביום 4.8.2014 נדחתה בקשתו. הוועדה קבעה כי יש לדחות את הטענה בדבר התנהגות לא ראויה של המבקש בכלא שכן המידע היחידי שעליה היא מתבססת ישן ולא הביא לביטול החופשות שלו; וכי הטיפולים שעבר לא מאיינים את מסוכנותו לציבור. בנימוקיה התייחסה הוועדה לכך שבתקופת המאסר הראשונה של המבקש החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם; לכך שביצע את העבירות שבגינן הוא נושא במאסר הנוכחי פחות משבועיים לאחר שחרורו מהמאסר הראשון; לכך שביצוע העבירות מיד לאחר שחרורו מטיל דופי בדבריו לפני ועדת השחרורים שדנה בבקשתו לשחרור מוקדם מהמאסר הראשון בדבר רצונו להשתקם; לכך שהמבקש הורשע בנהיגה בזמן פסילה; ולכך שמדובר במקרה של עבירות חוזרות המקימות מסוכנות לציבור, שלא מתאיינת גם בהתחשב בטיפולים שעבר ובתכנית שהכינה עבורו הרשות לשיקום האסיר.

3.

המבקש עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע נגד החלטת ועדת השחרורים. בית המשפט ( כב' השופטים ר' ברקאי , מ' לוי ו נ' אבו טהה ) דחה את העתירה ביום 26.8.2014 בקבעו כי לא ראה להתערב בהחלטת הוועדה. הוטעם כי המבקש צבר לחובתו הרשעות רבות; כי הוא חזר לבצע עבירות בסמוך לשחרורו מהמאסר הראשון ועל כן – למרות גילו הצעיר וההליך השיקומי שעבר – קיים חוסר אמון בסיסי בטענתו שיעמוד בתנאי השחרור המוקדם. בתוך דברים אלה, ציין בית המשפט כי המבקש שוחרר בשחרור מוקדם במאסר הראשון וכי מספר ימים לאחר שחרורו חזר לבצע עבירות שבגינן הוא נושא במאסר הנוכחי.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי בית המשפט התבסס על נתונים שגויים בקבעו כי אין להתערב בהחלטת הוועדה שכן בקשתו לשחרור מוקדם מהמאסר הראשון נדחתה. לטענתו לו היו בפני בית המשפט העובדות הנכונות בנושא זה הייתה הקביעה בנושא האמון במבקש – קביעה אשר הביאה לדחיית העתירה – משתנה. המבקש טוען כי בקשתו מצדיקה מתן רשות ערעור שכן הטעות בנתונים שעליהם הסתמך פסק הדין נופלת לגדר המקרים שבהם הופרו עקרונות של משפט צדק. על כן הוא עותר להחזיר את הדיון בעניינו לבית המשפט לעניינים מינהליים כדי שיכריע בעתירתו על בסיס השיקולים שעמדו לפני ועדת השחרורים.

5.

המשיבה טוענת כי למרות שאין חולק כי המבקש לא שוחרר שחרור מוקדם מהמאסר הראשון ובכך לא דייק בית המשפט קמא, יש לדחות את הבקשה. לטענתה הבקשה לא מקימה עילה להתערבותו של בית משפט זה שכן היא לא מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. לגופו של עניין נטען כי ועדת השחרורים התחשבה בכל השיקולים הרלוונטיים והחלטתה סבירה וכך גם פסק הדין של בית המשפט שלא מצא עילה להתערב בה; כי פסק הדין התבסס על מספר נתונים מדויקים בנוגע לנסיבות המקרה של המבקש אשר מבססים כראוי את ההכרעה; וכי אין בהכללת הנתון השגוי כדי לכרסם בחוסנה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט לעניינים מינהליים מצא שאין עילה להתערב בקביעת הוועדה שלפיה הליך השיקום שהחל המבקש לא מצדיק, בנסיבות העניין, את שחרורו המוקדם. בתוך כך נקבע כי אין לתת אמון במבקש בדרך של שחרור מוקדם – מסקנה שנשענה על כך שהמבקש חזר לבצע עבירות ימים ספורים לאחר שחרורו מהמאסר הראשון; זאת אף שהיו תלויים ועומדים נגדו מספר מאסרים מותנים. בית המשפט אמנם ציין כי המבקש השתחרר בשחרור מוקדם מהמאסר הראשון הגם שאין חולק כי עובדה זו אינה נכונה. ברם, להשקפתי מדובר בנתון שאין בו כדי להשפיע על התוצאה לכאן או לכאן. כפי שציינה ועדת השחרורים, המבקש שב לבצע עבירות בסמוך לשחרורו, ולעניין זה יש ליתן משקל מתאים בין אם עשה זאת בסמוך לאחר ששוחרר בשחרור מוקדם או בסמוך לאחר ששוחרר ממאסר מלא. שכן כך או אחרת, ביצוע עבירות בסמוך לשחרור מקשה ליתן אמון במבקש, ובמסקנה זו אין עילה להתערב. נוכח מסקנתי כי החלטת ועדת השחרורים מצויה במתחם הסבירות, לא מצאתי אפוא כי קמה עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.