רע"ב 6233/08 שמעון פינטו נ. שירות בתי הסוהר

1.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל עתירה של היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטה של ועדת השחרורים, אשר קבעה כי המבקש זכאי לשחרור על תנאי ממאסרו.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור בה הוא מלין על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.

המבקש נדון לעשרים וארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל (בניכוי תקופת מעצר), שנים עשר חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך שישים אלף ש"ח או עשרה חודשי מאסר תמורתו. כמו כן הופעל בחופף מאסר מותנה בן ארבעה חודשים. גזר הדין ניתן בעקבות הרשעה בעבירות של סחר ברכב גנוב. לאחר שהמבקש החל לרצות את עונש המאסר הוא הורשע בהליך נוסף בעבירות של זיוף, הכשלת שוטר במילוי תפקידו, הסגת גבול והחזקת רכוש החשוד כגנוב. על המבקש הושת, בין היתר, מאסר בפועל של שישה חודשים בחפיפה לעונש המאסר אותו הוא מרצה. המבקש החל לרצות את עונשו בחודש אפריל 2007. המועד לריצוי שני שלישים מן העונש חלף בחודש יוני האחרון. המועד לשחרור לאחר ריצוי מלא של העונש יהיה בחודש פברואר 2009.

3.

ועדת השחרורים ציינה בהחלטתה כי מאסרו של המבקש הינו מאסר ראשון וכי התנהגותו בין כותלי הכלא הינה תקינה. בפני הוועדה הונחה חוות דעת של המשטרה וכן של שירות בתי הסוהר בעניין אירועים מסוימים שהצביעו על מסוכנותו של המבקש. בהחלטתה של הוועדה נאמר, כי החשד שנזכר בחוות הדעת של המשטרה מתייחס לעניין מלפני מספר חודשים וכי התנהגותו של המבקש מאז אותה עת הינה תקינה. עוד יצוין, כי לוועדת השחרורים הוגשה תוכנית שיקום פרטית. בית המשפט המחוזי, שעיין אף הוא בחוות הדעת של המשטרה ושירות בתי הסוהר, קבע, בניגוד לוועדה, כי קיים חשש כבד לסיכון שלום הציבור וכי חלוף הזמן אין בו כדי לאיין את החשש של פגיעה באחרים.

4.

בבקשתו לרשות ערעור מציין המבקש, כי מדובר במאסר ראשון וכי התנהגותו בין כותלי הכלא הינה חיובית. עוד טען המבקש, כי יש לו שני ילדים אשר אשתו לשעבר נטשה אותם וכי על כן הוא זה שאמור לדאוג לילדיו. המשיב מתנגד בתשובה שהגיש לקבלתה של הבקשה. על מנת שניתן יהיה להכריע בבקשה ביקשתי כי יובא בפניי המידע החסוי הנוגע למבקש. המידע אכן הועבר לעיוני. בעקבות העיון הגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו. המידע, שהגיע ממקורות שונים, מצביע על חשש שהמבקש עלול לפגוע בצד ג'. כלומר, נשקפת מסוכנות מן המבקש. לאור החשש האמור, יש אכן לומר, כפי שאמר בית המשפט המחוזי, כי החלטתה של ועדת השחרורים לוקה בחוסר סבירות. מכאן, שאין כל יסוד להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

5.

הבקשה נדחית.