רע"ב 6266/07 יעקב קורקין נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב - (כב' השופטים א' טל , י' אמסטרדם ו- ר' לבהר שרון ) מיום 2.7.07 בעע"א 1502/07, בגדרו נדחתה עתירתו של המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים (להלן: "הועדה") אשר דחתה את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר.

1.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו בביצוע עבירות סחר בסמים וזיוף דרכון, ונידון לעשרים שנות מאסר לריצוי בפועל, החל ממועד מעצרו ביום 11.10.93. בתום שני שלישים מתקופת מאסרו, הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם ממאסר ובקשתו זו נדחתה ביום 14.8.06 על ידי הועדה. במניין שיקוליה הביאה הועדה את העובדה כי זהו מאסרו הרביעי של המבקש בישראל ובשלושת המאסרים שקדמו לו שוחרר שחרור מוקדם; כי המבקש אינו מודה בביצוע העבירות ואינו מוכן להיענות לטיפול סוציאלי, ולפיכך אינו בשל להגיע לשיקום; כי מידע מודיעיני שהוצג לועדה מצביע באופן שאינו משתמע לשני פנים על מסוכנות לציבור שנשקפת מן המבקש, וכי משטרת ישראל מתנגדת נחרצות לשחרורו בגין המידע האמור. לבסוף ציינה הועדה, כי המבקש לא הציג תוכנית שיקום מטעם רשות שיקום האסיר, כי אם תוכנית פרטית אשר לא הניחה את דעתה. עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו ביום 8.11.06 (כבוד סגן הנשיא י' גרוס והשופטות א' קובו ו- מ' רובינשטיין ) וזאת נוכח התרשמותו של בית המשפט כי הועדה שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים ולא נפלה כל טעות בשיקול דעתה (עע"א 2629/06).

בחלוף שישה חודשים, הגיש המבקש בקשה נוספת לשחרור מוקדם, אליה צירף תוכנית שיקום שהכינה עבורו הרשות לשיקום האסיר. לפני הדיון בבקשה הונח בפני הועדה מכתבה של היחידה הארצית לחקירת פשיעה חמורה ובינלאומית (להלן: "יחב"ל") מיום 19.3.07, שנועד להבהיר עמדה שהועברה בשיחה טלפונית, לפיו "ליחב"ל אין מידע איסופי אודות האסיר הנ"ל ומן הטעם הזה אין ליחב"ל עמדה בשאלת שחרורו המוקדם של האסיר." בקשה זו נדחתה אף היא ביום 20.3.07, נוכח התרשמות הועדה כי חומרת העבירות בביצוען הורשע המבקש אינה מאפשרת שחרורו על תנאי. עתירתו של המבקש נגד החלטה זו נדחתה בפסק הדין נושא הבקשה שלפני. בית המשפט קבע כי נוכח התנהגותו של המבקש בעבר ו"התייחסותו השלילית להצעות גורמי הטיפול בבית הסוהר להיקלט בהליך טיפולי, אין בתוכנית השיקום שנבנתה לעותר על ידי רש"א כדי להפיג את מסוכנותו". לפיכך נקבע כי החלטת הועדה האחרונה, אשר מצטרפת להחלטתה מיום 14.8.06, ובהעדר שינוי משמעותי באורח חייו, הינה סבירה ומוצדקת ואין עילה להתערב בה.

2.

מכאן הבקשה שלפני, למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקש, הואיל ולא קיים מידע איסופי בעניינו, הרי שהמידעים המודיעיניים הקיימים צופים פני עתיד, ולפיכך אינם יכולים להוות שיקול לעניין שחרור המוקדם. עוד טוען המבקש, כי השיקול שהטה את הכף בעניינו הינו חומרת העבירה בה הורשע, וכי שיקול זה אינו יכול להוות שיקול בלעדי בהחלטה על שחרור מוקדם. לבסוף מציין המבקש את התנהגותו הטובה בתקופת מאסרו.

המשיבה מתנגדת לבקשה, ובתגובתה מציינת כי מדובר במאסרו הרביעי של המבקש בארץ, נוסף למאסר אחד אותו ריצה בהולנד, ממנו השתחרר בשנת 1989. המבקש שוחרר משלושת מאסריו שחרור מוקדם. על המבקש – טוענת המשיבה – רובץ נטל שכנוע מכביד נוכח העבירות החמורות בביצוען הורשע ועונש המאסר הממושך שהוטל עליו. כן מדגישה המשיבה, כי שחרור מוקדם ממאסר הינו פריבילגיה ואינו מהווה זכות קנויה. המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף משום שאינה מעלה שאלה משפטית או נושא אחר בעל חשיבות כללית. לגוף העניין טוענת המשיבה, כי עברו הפלילי של המבקש מצביע על אי רתיעתו מפני החוק; כי שחרורו המוקדם עשוי לפגוע בשיקולי הענישה אשר הנחו את בית המשפט המחוזי במתן גזר הדין; כי קיים מידע מודיעיני המצביע על מסוכנותו של המבקש, ממנו התרשם אף בית המשפט המחוזי באופן בלתי אמצעי; כי יש ליתן משקל לדו"ח הסוציאלי שהוגש בעניינו של המבקש, ממנו עולה כי המבקש לא הפנים את אחריותו על העבירות אותן ביצע וכי המלצת הרשות לשיקום האסיר הינה שיקול אחד מיני רבים אותם מוסמכת הוועדה לשקול, ואינה מהווה שיקול מרכזי. המבקש הגיב (ברשות) לתגובתה של המשיבה,

וטען כי זהו מאסרו השלישי (ולא הרביעי) בישראל וכי לא קיימים "מידעים מודיעיניים" בעניינו, כי אם "הערכות מודיעיניות". לטענתו, קיימת הבחנה בין השניים המצדיקה דיון בעניינו. עוד טען המבקש, כי רשויות הכליאה וגורמי הטיפול אינם מתנגדים לשחרורו המוקדם.

3.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היא, כי רשות ערעור לבית משפט זה תינתן אך במקרים בהם מדובר בבעיה משפטית בעלת חשיבות או במקרים בהם חשיבותו של המקרה הפרטני הנדון הינה כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86)). ועדת השחרורים שקלה את נסיבותיו הקונקרטיות של המבקש, על רקע אמות המידה שנקבעו בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א – 2001 והגיעה לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על שחרורו המוקדם. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי אין עילה להתערבותו בהחלטה זו. בית המשפט הנחה עצמו בשיקולים שנקבעו בחוק ובהלכה הפסוקה, ופעל בהתאם לאמות המידה המקובלות בביקורת שיפוטית. החלטתו נוגעת לעניינו הפרטני של המבקש, ונסיבותיו של המקרה דנן אינן מעלות סוגיה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה.

אשר על כן החלטתי לדחות את הבקשה.