רע"ב 628/08 סלימאן דחלה נ. ועדת שחרורים כלא מגידו

זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' הנשיא מ' בן דוד והשופטים א' אברהם וא' הלמן) אשר דחה את עתירת המבקש על החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר .

1.

הרקע לבקשה הינו כדלקמן: בשנת 2005 הורשע המבקש על-פי הודאתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. על-פי העובדות בהן הורשע, במהלך סכסוך שכנים תקפו המבקש ואחיו את שכנם וחבלו בו קשות. המבקש הכה בשכנו באמצעות אלה, בעוד אחיו הכה בו באמצעות פטיש, והשניים לא חדלו מכך גם שעה ששכנם התמוטט ואיבד את הכרתו. נוכח הרשעתו, הוטל על המבקש עונש של 5 שנות מאסר, מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל והיתרה לריצוי על-תנאי.

משמלאו שני שלישים מתקופת מאסרו, הובא עניינו של המבקש לדיון בפני ועדת השחרורים, אך זו דחתה את בקשתו לשחרור על-תנאי. הוועדה מצאה כי מעשיו של המבקש מצביעים על מסוכנות ממשית הנשקפת ממנו, ועל רקע העובדה כי הוא טרם עבר הליכי טיפול שנועדו להפחית ממסוכנותו האמורה, קבעה כי בשלב זה אין מקום לשחרורו המוקדם. הוועדה ציינה כי אף שהסיבה שבגינה לא שולב המבקש בהליכי הטיפול המדוברים היתה חוסר שליטתו בשפה העברית, אין בכך כדי לרפא את הצורך בהשתתפותו בהם, והוסיפה וציינה כי משבינתיים הספיק המבקש ללמוד את השפה העברית, אין כעת מניעה שהוא יעבור הליכי טיפול בכלא, אשר לאחריהם יישקל עניינו בשנית. בסיכומו של דבר, דחתה הוועדה את הבקשה אך לצד זאת ציינה כי אם וכאשר יעבור המבקש הליכי טיפול ונותני הטיפול יגיעו למסקנה כי פחתה הסכנה הפוטנציאלית הטמונה בו, יהיה בהחלט מקום לשקול שוב את בקשתו לשחרור מוקדם.

2.

על החלטת ועדת השחרורים הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי, אשר לא מצא בהחלטת הוועדה פגם ההופך אותה לבלתי סבירה, ועל כן דחה את העתירה. בית המשפט התייחס לעובדה שוועדת השחרורים נתפסה לכלל טעות שעה שסברה כי המבקש הוא זה אשר הכה בשכנו באמצעות פטיש, הגם שבפועל אחיו של המבקש הוא זה שעשה כן, אולם קבע כי את הכף לחובת המבקש הכריעה העובדה שהוא לא עבר כל הליך טיפולי בכלא להפחתת מסוכנותו. בית המשפט ציין כי אף שהסיבה אשר בגינה לא עבר המבקש הליך טיפולי כאמור נעוצה במחדלה המתמשך של הרשות, אשר לא השכילה להתאים עבורו מסגרת טיפולית מתאימה, הרי שבמסגרת הדאגה לשלום הציבור אין חשיבות לעילה שבעטיה לא התבצע הטיפול הדרוש. לצד זאת, הורה בית המשפט לשירות בתי הסוהר למצוא תוך 60 יום מסגרת ראויה בה יוכל המבקש לעבור הליך טיפולי, וציין כי לאחר שהמבקש יעבור טיפול מעין זה ולפי בקשתו תקיים הוועדה דיון חוזר בעניינו. עוד הוסיף בית המשפט כי היה ותוך 60 יום מיום מתן פסק הדין לא ישובץ המבקש בתכנית טיפולית כאמור, יהיה הוא רשאי לשוב ולפנות לבית המשפט במסגרת עתירתו הנדונה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה שלפניי.

3.

המבקש מעלה מספר טענות, שעיקרן בכך שבית המשפט קמא לא נתן משקל ראוי למספר גורמים שעה שדחה את עתירתו על החלטת ועדת השחרורים. בפרט, טוען הוא כי לא ניתן משקל הולם לגילו ולמצבו המשפחתי; לתפקודו הנורמטיבי בבית הסוהר; לחרטה הכנה שהביע על מעשיו; ולעובדה כי יציאותיו לחופשות מהכלא התקיימו ללא כל הפרה מצידו של תנאי השחרור. עוד טוען המבקש כי אי-השתתפותו בתכנית טיפולית נבעה ממחדל חמור של שירות בתי הסוהר, אשר לא השכיל להתאים עבורו תכנית לדוברי ערבית. בנוסף, טוען המבקש להפליה בינו לבין אחיו, אשר שוחרר מבית הסוהר בתום ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו.

4.

המשיבה סבורה כי אין מקום להיעתר לבקשה. ראשית, טוענת היא כי אין כל עילה להעניק למבקש רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שכן בקשתו לא מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית, כפי הנדרש על-פי ההלכה הפסוקה. שנית, ולגופם של דברים, טוענת המשיבה כי באיזון הכולל יש לתת מעמד של בכורה לשאלת מסוכנותו של המבקש לשלום הציבור ולעובדה שהוא טרם עבר הליך טיפולי להפחתת מסוכנותו. באשר לטענת המבקש בדבר מחדלו של שירות בתי הסוהר למצוא לו מסגרת להליך טיפולי, מוסרת המשיבה כי משיקולים טיפוליים-מקצועיים נמצא שאין לשלב שני האחים יחדיו בהליך טיפולי אחד, ולאור שליטתו המשופרת של אחיו של המבקש בשפה העברית, הופנה האחרון להליך הטיפולי, בעוד שהמבקש הופנה לשיעורי תגבור בשפה העברית. לפיכך, אליבא דמשיבה, אין בסיס לטענת המבקש בדבר הפלייתו בהשוואה לאחיו, היות וזה האחרון שולב בהליך טיפולי להפחתת מסוכנותו, בעוד שהמבקש לא עבר את ההליך הטיפולי האמור. המשיבה מוסיפה ומדגישה, כי שחרור מוקדם הוא בבחינת פריבילגיה לה זוכה אסיר לאחר שהוכיח כי הוא ראוי לכך וכי אין הוא מהווה סכנה לשלום הציבור. על כן, כל עוד לא עבר המבקש את הטיפול הדרוש, ובהתחשב בעבירת האלימות אותה ביצע, לא ניתן לומר כי הוכח דבר חוסר מסוכנותו לשלום הציבור. לסיכום, טוענת המשיבה כי ועדת השחרורים ערכה איזון ראוי בין השיקולים הרלוונטיים, וכי צדק בית המשפט המחוזי משלא התערב בהחלטתה. בנוסף, מעדכנת המשיבה כי כ-30 יום לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שולב המבקש בפרוייקט טיפולי, אשר צפוי להימשך בין שישה לשמונה חודשים.

5.

עיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובהחלטותיהן של הערכאות דלמטה ומצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. כידוע, ככלל, רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשיגרה, אלא רק אם "מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). הבקשה דנן אינה עומדת באמות מידה אלו. טענותיו של המבקש כולן מופנות כנגד שיקול-דעתן של הערכאות דלמטה וכנגד העובדה כי

שירות בתי הסוהר לא השכיל להתאים לו מסגרת להליך טיפולי. הן אינן מעוררות כל בעיה משפטית מן הסוג אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה, ובכך די למעשה כדי להוביל לדחיית הבקשה. ואולם, אף לגופו של עניין לא מצאתי הצדקה ליתן למבקש רשות ערעור.

ראשית, נסיבותיו האישיות של המבקש, בהן גילו, מצבו המשפחתי ועברו הפלילי עמדו לנגד עיניה של ועדת השחרורים, אשר לקחה גורמים אלו בחשבון שעה שהחליטה להימנע מלקצר את תקופת מאסרו. שנית, מהחלטת הוועדה עולה שאת מרכז הכובד העניקה הוועדה לעובדת אי-השתתפותו של המבקש בהליך טיפולי בבית הסוהר אשר נועד להפחתת מסוכנותו. ועדת השחרורים הדגישה עובדה זו, ולאורה גם מצאה לאבחן בין דינו של המבקש לדינו של אחיו. החלטתה של וועדת הערעורים עברה תחת שבט ביקורתו של בית המשפט המחוזי, אשר בחן אותה ולא מצא בה פגם המוציאה ממתחם הסבירות. כבית המשפט המחוזי, סבורה גם אני כי לא היתה עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים וכי בדין נדחתה עתירת המבקש.

באשר לטענת המבקש כי שירות בתי הסוהר לא השכיל להתאים עבורו מסגרת להליך טיפולי, אוסיף כי מדברי המשיבה עולה, כאמור, כי הדבר נבע משיקולים מקצועיים-טיפוליים, קרי מן הצורך להימנע מלשלב את המבקש ואחיו במסגרת אותו הליך טיפולי בצוותא חדא. מכל מקום, הן ועדת השחרורים, הן בית המשפט המחוזי התייחסו לסוגיה זו, והורו לשירות בתי הסוהר לשלב את המבקש בהליך טיפולי מתאים לשם הפחתת מסוכנותו. ואמנם, בימים אלו משתתף המבקש בהליך טיפולי כאמור, וממילא, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחלטת ועדת השחרורים, יובא עניינו מחדש בפני זו האחרונה, אם וכאשר תפחת מסוכנותו ובהתאם לבקשתו, לאחר שישלים את ההליך הטיפולי האמור. בנסיבות אלו, גם בהיבט זה אין אפוא מקום להתערב בהחלטותיהן של הערכאות דלמטה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.