רע"ב/רעב"ס 6328-22 רע"ב/רעב"ס 6328-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 21.8.2022, בעת"א 16072-08-22 (השופטים ח' טרסי, ה' סילש ו-י' מושקוביץ). בפסק הדין, התקבל ערעור שהוגש מטעם היועצת המשפטית לממשלה, ובוטלה החלטת ועדת השחרורים, שבה נקבע כי יש לשחרר את המבקש שחרור מוקדם ממאסרו.

2.המבקש מרצה עונש מאסר בפועל למשך 12 חודשים, בגין הרשעתו בביצוע 2 עבירות של מעשה מגונה תוך ניצול יחסי מרות בעבודה, ו-2 עבירות של הטרדה מינית. את מעשיו אלה, ביצע המבקש במהלך השנים 2015-2014, כלפי 4 עובדות שונות, שנמצאו באותה עת תחת מרותו. המבקש החל לרצות את עונשו ביום 30.1.2022; מועד שני-שליש בניכוי מנהלי חלף ביום 31.7.2022; מועד שני-שליש בלא ניכוי מנהלי חלף זה עתה, ביום 29.9.2022; מועד תום המאסר המלא יחול בחודש ינואר 2023.

3.ועדת השחרורים דנה בעניינו של המבקש ביום 2.8.2022, והחליטה פה-אחד להורות על שחרורו המוקדם. החלטה זו נסמכה, בין היתר, על הופעת המבקש לפני הוועדה: "התרשמנו של[מבקש] בוחן מציאות המשקף אל נכון א[ת] מצבו. ה[מבקש] הביע בפנינו חרטה על מעשיו, מבין את עוצמת הפגיעה בנפגעות העבירה ומצר על כך"; על כך שהמבקש שילם למתלוננות את הפיצוי הכספי שנפסק לטובתן (נתון שבבית המשפט המחוזי התעורר ספק לגבי מידת נכונותו); על העובדה כי תכנית רש"א שגובשה עבור המבקש "נותנת מענה הולם לצרכיו", כאשר זה מצדו "מעוניין בטיפול ובהמשך שהייה במסגרת מפקחת"; ועל דו"ח סוציאלי שהוגש לגבי המבקש, שממנו עולה כי התנהלותו בבית הסוהר טובה, וכי הוא "לוקח אחריות מלאה על העבירות, מביע על כך חרטה, מעוניין בטיפול, השתתף בטיפול, הבין לאשור[ם] את עיוותי החשיבה מה[ם] סבל ושהולי[כו] אותו לביצוע העבירות בעטיין מרצה את מאסרו הנוכחי".

4.נגד החלטה זו, הוגשה עתירה מטעם היועצת המשפטית לממשלה, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בעתירה נטען, כי מסוכנותו של המבקש אינה מאפשרת את שחרורו המוקדם, וזאת בהתבסס על חוות דעת מב"ן מחודש נובמבר 2020, אשר שימשה לצורך מתן גזר הדין בעניינו של המבקש, שבה הוערכה מסוכנותו כ'נמוכה-בינונית'. בעניין זה אציין, כי טרם הדיון בוועדת השחרורים, נעשתה פניה אל מב"ן, לשם קבלת חוות דעת עדכנית בעניינו של המבקש. במענה מב"ן לפניה זו, מיום 14.6.2022, נסקרו חוות הדעת והממצאים העדכניים בעניינו של המבקש, וסוכם כי לאורם של אלה "חוות הדעת שנערכה ב[מב"ן] והוגשה בתאריך 24/11/10 תקפה ורלוונטית גם להיום". מסיבה זו, נמנע מב"ן ממתן חוות דעת נוספת לגבי המבקש. עוד נטען בעתירה, כי אין לשעות לבקשת השחרור המוקדם, מחמת התנגדותן של קורבנות העבירה, אשר שתיים מהן הביעו התנגדותן לפני הוועדה, ושתיים נוספות ביקשו גם הן להציג את עמדתן לוועדה, אך ביקשו כי לצורך כך יִדחה הדיון. מאחר שמדובר היה בבקשת דחייה שניה, סורבה הבקשה, ועמדתן לא הובאה לפני הוועדה. בהקשר זה אוסיף, כי במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, צורפה עמדת אחת מאלה האחרונות, ואף היא כקודמותיה, הביעה התנגדות לשחרורו המוקדם של המבקש.

5.עתירת ב"כ היועצת המשפטית לממשלה – התקבלה, כשהדגש העיקרי בפסק הדין ניתן למסוכנותו של המבקש:

"אין להקל ראש כלל ועיקר ברמת המסוכנות העולה ממעשיו של המשיב, כפי שהם באים לידי ביטוי בעבירות בהן הורשע, ומדובר ברמת מסוכנות ניכרת. [...] מסקנות הערכת המסוכנות [...] מתייחסות לזמן הווה ואינן מוגבלות בתוקפן למועדי ביצוע העבירות בכתב האישום. בהערכת המסוכנות מסוף שנת 2020 [...] מפורטים גורמי סיכון משמעותיים ביותר, לרבות עיוותי חשיבה, גילויי מניפולציה, הכחשה של המניע המיני ויכולת זיהוי וניצול של גורמים מוחלשים, אשר יכולים לשמש לסיפוק צרכיו הסוטים של המשיב. מדובר בנתונים כבדי משקל אשר מחזקים את המסקנה הבסיסית בדבר רף המסוכנות הניכר העולה מהמעשים עצמם. נזכיר בהקשר זה כי על פי חוות הדעת העדכנית שהוגשה בחודש יולי, אין שינוי ברמת המסוכנות שנקבעה, וגם אם זו אינה מצויה ברף הגבוה, הרי שאין כל מקום להתעלם ממנה וגם מפניה יש מקום להגן על הציבור".

מכאן הבקשה שלפנַי, שבה קובל המבקש על פסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, ההופך את החלטת הוועדה, ומותירו מאחורי סורג ובריח.

6.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, כמו גם בהחלטות שניתנו בהליכים הקודמים, מצאתי כי דין הבקשה – להידחות. כפי שנקבע פעמים רבות, "רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסירים תינתן במשורה, ורק במקרים אשר מעוררים שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים" (רע"ב 4959/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 והאסמכתאות שם (3.9.2015) (להלן: עניין פלוני)). גם המצדדים בגישה מקלה יותר לגבי אמת המידה לקבלת בקשות רשות ערעור על עתירות אסירים, אינם נוקטים גישה זו במקרים שבהם ההחלטה מושא העתירה נתקבלה על ידי גוף מעין שיפוטי, דוגמת ועדת השחרורים. בקשות אלה נתפסות על-ידי בית המשפט כבקשות 'גלגול שלישי' קלאסיות (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, חוות הדעת של השופט א' גרוניס (11.3.2009)). לכך יש להוסיף, כי בהקשר זה "הגישה המצמצמת במתן רשות ערעור נוהגת גם במקרים בהם התקבל ערעור המדינה ובוטלה החלטה של ועדת שחרורים. העובדה שבית המשפט המחוזי החליט אחרת מוועדת השחרורים, אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור" (עניין פלוני, פסקה 12).

7.בהכירו כללים יסודיים אלה, מנסה המבקש לעטות על בקשתו לבוש עקרוני כביכול, אך היפוך בדבר מגלה, כי אין מדובר אלא בבקשה פרטנית, העוסקת בעניין קונקרטי, ובנסיבותיו האישיות של המבקש. כך, המבקש טוען, כי בענייננו נדרש להכריע בשאלה כללית, היוצאת את דל"ת אמות הבקשה הקונקרטית, ומשפיעה גם על מקרים אחרים – האם יש לתת משקל מכריע לחוות דעת מב"ן, גם במקרים שבהם היא אינה עדכנית, בעוד שקיימות חוות דעת, אשר ניתנו על-ידי גורמי מקצוע אחרים, בשלבים מאוחרים יותר, ולאחר הליכי טיפול למיניהם. דא עקא, לשאלה 'עקרונית' זו, לא ניתן להשיב אלא על פי פרטי-פרטים קונקרטיים, ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה לגופו. ממילא, ניסיונו של המבקש, להציג את שאלתו כעניין עקרוני-רוחבי – לא יִצלח; הכרעה רחבה וגורפת בעניין זה – לא ניתן, ולא נכון, לקבל. כפי שנקבע זה מכבר, חרף המשקל הרב שאותו יש לייחס לחוות הדעת של מב"ן, כגוף מקצועי, מוסמך ובעל ניסיון עשיר (עע"א 6481/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 694-693, 709 (2003)), בפירוש הורה המחוקק לוועדת השחרורים להפעיל שיקול דעת, שבמקרים המתאימים יהיה בו כדי להביא לשחרור מוקדם של אסירים, חרף ממצאי מסוכנות העולים מחוות דעת מב"ן (סעיף 12(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001; רע"ב 1723/03 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 424, 431 (2003)). לפיכך, הכרעה בשאלות אלה – עניין היא לוועדה לענות בו בכל מקרה ומקרה, לפי נסיבותיו הקונקרטיות, שביניהן ניתן לשקול את פרק הזמן שחלף מאז שניתנה חוות הדעת המוקדמת של מב"ן; את רמת המסוכנות העולה מחוות הדעת ה'ישנה' של מב"ן, אל מול האופן שבו תוארה מסוכנות המבקש בחוות דעת מאוחרות יותר; את תנאי השחרור הספציפיים העשויים 'להיתפר' למידותיו של כל מקרה ומקרה, ועוד כיוצא באלה פרטים. כיוון שכך, שאלה כללית בהיבט זה – אין לפנינו.

8.הוא הדין גם לגבי טענת המבקש, כי קמה וגם ניצבה בעניינו "שאלה נוספת בעלת חשיבות ציבורית משפטית", המתעוררת מדברים שנרשמו בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, מפי ב"כ היועצת המשפטית לממשלה, המשקפים לטענתו מצב דברים, שלפיו המדינה הסכינה בדיעבד עם שחרורו המוקדם, ולא היתה מגישה עתירה בעניין זה. דא עקא, מאחר שבעניינו גם לא נשמעה עמדת חלק מנפגעות העבירה, הוחלט להגיש עתירה בעניין, על גבו השחוח. כלשון המבקש, השאלה שלפנינו היא "האם יש משקל לאמרות המדינה שנרשמו בתוך [ה]פרוטוקול [...] מהן עולה כי, המדינה לא הייתה עומדת על עתירתה בבית משפט קמא", ככל ש"היו מתקבלות כלל עמדות נפגעות העבירה והיה ניתן צו פיקוח במעמד הוועדה [...] האם אין בכך הבטחה שלטונית". נראה בהקשר זה, כי המבקש מייחס לב"כ היועצת המשפטית לממשלה כוונות מכוונות שונות, סמויות מן העין, ובייחוד מנסה לטעון כי כל מטרת הגשת העתירה לא היתה אלא לשם חילוץ "אמירה ערכית-חברתית בפסק הדין", לגבי מעמדם של נפגעי עבירה בגדרי הליך שחרור על-תנאי ממאסר. לאחר שעיינתי בבקשה ובפרוטוקול הדיון, מסקנתי היא כי גם את ניסיונו זה של המבקש, לצקת תוכן עקרוני לבקשתו, יש לדחות בשתי ידיים. בראש ובראשונה, את שמנסה המבקש ללמוד מתוך דברי ב"כ היועצת המשפטית לממשלה – כלל אין להסיק; רחוק מכך. ניכר מן האמור בעתירה, ומשלבי ההליך הבאים, כי הדיון נסוב סביב עניינו הפרטני של המבקש, מידת מסוכנותו, ולגבי השאלה אם ראוי לשחררו שחרור מוקדם ממאסר, אם לאו. בניגוד לטענת המבקש, העניין הנוגע לנפגעות העבירה, הוא נדבך אחד בלבד, מבין כמה, וניכר בבירור כי לא היה הבריח התיכון, אשר עמד כביכול ביסוד הגשת העתירה. לצד זאת אוסיף, כי אין לכחד, משנתקבלה החלטה מבלי שהוצגו עמדות כלל נפגעות העבירה, עשויה להיות לנתון זה השפעה על תוכן ההכרעה. ממילא, לא תישמע טענה כי לא היה מקום להגיש עתירה המתייחסת, בין היתר, לעניין זה. מכל מקום, במקרה דנן, ניכר, כאמור, כי טענה זו, שהעלתה ב"כ היועצת הממשלה בעתירתה, היתה רק אחת מבין כמה טענות; לא ניתן להפריד בין הדבקים. על כן, גם טענתו זו של המבקש – דינה להידחות.

9.נוכח כלל האמור, משמצאתי כי הבקשה אינה חורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש, חרף הנופך העקרוני שניסה לצקת לה, וכל-כולה נסובה סביב נסיבותיו הפרטניות, אינני רואה צורך להידרש לטענות נוספות שהועלו על-ידו בבקשתו, ומקל וחומר – אינני רואה הצדקה לדון בשאלות אחרות העשויות להתעורר במקרה זה, כגון לגבי מעמדם של נפגעי עבירה המבקשים להשמיע קולם לפני ועדת השחרורים.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.