פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב 6362/20
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
חמד שג'רה
נ ג ד
המשיבים:
1. שירות בתי הסוהר
2. מדינת ישראל
בקשת רשות לערער על
פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן-חמו) בעת"א
13713-05-20 מיום 10.8.2020
בשם המבקש:
בעצמו
בשם המשיבים:
עו"ד יובל שפיצר
החלטה
1.
בעת הגשת העתירה נושא פסק הדין שבמוקד הבקשה דנן, היה המבקש אסיר בבית סוהר "אשל". ביום 7.5.2020 עתר המבקש להשבת דמי ביול ששילם בגין הגשת עתירות שכן לטענתו, דמי הביול ששילם בבית סוהר "גלבוע" היו נמוכים משמעותית מדמי הביול שנגבו ממנו בבתי הסוהר "מגידו" ו"אשל". בתגובת שירות בתי הסוהר (הוא המשיב 1 בענייננו, להלן: המשיב ) לא נכללה התייחסות לטענות המבקש בנוגע לדמי הביול אך צוין כי בשל טעות לא טופלה בקשה שהגיש המבקש לביטול העתירה. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט י' בן-חמו ) הורה על קיום דיון ולאחריו דחה את העתירה (יצוין כי הדיון בעתירה אוחד עם עתירה נוספת של המבקש, שאינה נוגעת לענייננו). בית המשפט ציין כי מדובר בעתירה שבה עותר המבקש "בשל חסרון כיס, שבית המשפט יורה [למשיב – ע' פ'] לשלם עבורו את הביול, לפי תעריפי בנק הדואר". בית המשפט ציין כי נוהל שירות בתי הסוהר 07-1010 "תשלום אגרה בגין עתירת אסיר/בקשת רשות ערעור" (18.1.2010) (להלן: הנוהל ) קובע שדמי ביול ששולמו לא יוחזרו לאסיר ולכן אין להיעתר למבוקש (יוער בהקשר זה כי בית המשפט הפנה לסעיף 1.4 לנוהל, אך נראה כי הכוונה לסעיף 4.3.8 לנוהל).
2.
מכאן הבקשה שלפניי. המבקש – שאינו מיוצג – טוען שנפלה שגגה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. לדבריו, בית המשפט המחוזי סבר שהעתירה מכוונת לכך שהמשיב ישלם עבורו את דמי הביול, אך לא זו הייתה הטענה. כעולה מהבקשה שלפניי, טענת המבקש היא שלאחר העברתו לבתי הסוהר "מגידו" ו"אשל" חלה עלייה בדמי הביול ששילם. כך, טוען המבקש כי בתקופת מאסרו בבית סוהר "גלבוע" חויב בדמי ביול בסך של כ-54 ש"ח עבור 27 עתירות ואילו בתקופת מאסרו בבתי הסוהר "מגידו" ו"אשל" שילם כ-282 ש"ח עבור 21 עתירות. נוכח נתונים אלה, עותר המבקש (ככל שניתן להבין) לקבלת הסכום שבו לשיטתו חויב ביתר. כמו כן, מבקש העותר כי תוחזר לו האגרה ששולמה עבור הגשת העתירה.
3.
התבקשה תשובת המשיב, שטוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, הן מאחר שהמבקש שוחרר ממאסרו ומשכך אין להמשיך ולברר את עניינו במסגרת ההליך דנן, הן מאחר שהיא אינה עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. לגופם של דברים מציין המשיב שבהתאם למדיניותו דברי דואר שונים (ובהם עתירות) נשלחים בנפרד זה מזה. בעניינו של המבקש, צוין כי בית הסוהר "גלבוע" החליט לפנים משורת הדין ועל מנת להקל על המבקש, לשלוח במספר הזדמנויות שונות "במעטפה אחת" מספר עתירות שאותן ביקש להגיש. עוד הובהר למבקש כי "לבקשתו, אם יגיש מספר עתירות בהזדמנות אחת הן תישלחנה במעטפה אחת" (ראו סעיף 7 לתגובה). משכך, נטען, אין לקבוע כי נפל פגם בגביית דמי הביול שנעשתה בהתאם לדין ולמדיניות.
4.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אף בהנחה שחלה אמת מידה מקלה למתן רשות ערעור בבקשות מעין זו שלפניי (רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה , חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)), איני סבור כי היא עומדת באמת מידה זו. בתשובתו הבהיר המשיב כי השוני בדמי הביול ששילם המבקש נבע מכך שבבית סוהר "גלבוע" איחדו – לפנים משורת הדין – את העתירות שהגיש המבקש, ובשל כך נגבו ממנו דמי ביול מופחתים (לעומת מצב שבו כל עתירה שהגיש הייתה נשלחת בנפרד). זאת ועוד, המשיב ציין כי למבקש הייתה נתונה האפשרות לבקש שיפעלו בצורה זו גם בעתירות שישלח בעתיד. משאלה הם פני הדברים ובשים לב גם לכך שהמבקש שוחרר ממאסרו, לא הונחה עילה לבירור נוסף של עניינו בערכאה זו.
הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, כ"ד בכסלו התשפ"א (10.12.2020).
ש ו פ ט