רע"ב 6724/14 ארז סבג נ. שירות בתי הסוהר

1.

המבקש הינו אסיר שנדון ל-18 חודשי מאסר בפועל לאחר שהורשע בעבירות סמים (יבוא ויצוא סמים). המבקש התחיל לרצות את תקופת מאסרו הנוכחית ביום 28.1.2014 ומועד שחרורו הינו ביום 27.7.2015. יוער כי מדובר במאסרו השלישי של המבקש.

המבקש מסווג בקטגוריה א' לעניין חופשות, על רקע תיקי עבירות אלימות במשפחה. יצוין כי בהתאם לפקודות שירות בתי הסוהר, אסירים המסווגים בקטגוריה א' לעניין חופשות הינם אסירים שקיים יסוד לחשש לסכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה אם ישוחררו לחופשות. לפיכך אסירים המסווגים בקטגוריה זו אינם רשאים לצאת לחופשות אלא באישור בכתב של נציב שירות בתי הסוהר, שנדרש לנמק החלטתו בטעמים מיוחדים או אם נמצאות נסיבות הומניטאריות מיוחדות המצדיקות זאת.

2.

המבקש הגיש בקשה לאפשר לו לצאת לחופשה מיוחדת לצורך השתתפות בחתונת אחותו, שצפויה להתקיים בדימונה ביום 19.10.2014. משהתעכבה החלטת נציב שירות בתי הסוהר בבקשה, הגיש המבקש עתירת אסיר לבית המשפט המחוזי. ביום 5.10.2014 ניתנה החלטה מנומקת של נציב שירות בתי הסוהר, במסגרתה נדחתה בקשת המבקש. מהחלטת הנציב עולים הנתונים הבאים: ועדת אלמ"ב שהתכנסה בעניינו של המבקש ביום 2.10.2014 התנגדה להוציאו לחופשה מיוחדת, לנוכח העבירות הקודמות ובהן עבירות אלימות במשפחה ולנוכח העובדה כי לא ניתן לאיין מסוכנות עתידית כלפי חברתו לשעבר; משטרת ישראל התנגדה אף היא להוציאו לחופשה מיוחדת, לנוכח קשריו העברייניים הענפים ושיוכו לכנופיית פשע, המעמידים את המבקש ואת יריביו בסכנת חיים; גורמי המודיעין מתנגדים להוציאו לחופשה מיוחדת, לנוכח קיום חובות הנובעים מהימורים ולנוכח אלימות שהופגנה כלפיו ביום 15.9.2014, אשר בעקבותיה שוהה המבקש בהפרדה; המבקש שולב לאחרונה בקבוצה טיפולית של אלימות כללית, אך טרם שולב בתעסוקה או בחינוך.

לנוכח האמור לעיל קבע נציב שירות בתי הסוהר כי "בשקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים, תוך איזון בין רצון האסיר לצאת לחופשה לבין אינטרסים אחרים, שהחשוב ביניהם הוא שלום הציבור בכלל ושלום בת הזוג לשעבר בפרט – בנסיבות הקיימות גובר האינטרס הציבורי", ולפיכך דחה את בקשת המבקש.

3.

ביום 6.10.2014 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בעתירה שהגיש המבקש. המבקש טען כי הנימוק הנוגע לפרופיל האלמ"ב הינו שגוי, לנוכח החלטת בית משפט השלום בתיק שבו הועלו כלפיו טענות לאלימות כלפי חברתו לשעבר, בה נקבע כי אין ראיות המבססות את המיוחס למבקש. עוד נטען בנקודה זו כי ועדת האלמ"ב טרם קיימה דיון מעמיק בנושא, כפי שעולה במפורש מהחלטתה, ולכן לא ניתן לבסס את הסירוב להוציא את המבקש לחופשה על החלטתה. עוד נטען כי לא ניתן לבסס את הסירוב גם על עמדת גורמי הטיפול, מכיוון שרק לאחרונה התקדם המבקש "במדרג האגפי". בנוסף נטען כי גם המידעים של שירות בתי הסוהר, המצביעים על התנהגות שלילית במהלך המאסר ועל מסוכנות, אינם רלוונטיים, ולראיה לא הוגש כל דו"ח משמעתי ולא ננקטו הליכים משמעתיים כנגד המבקש. לבסוף נטען כי המידעים של המשטרה הינם מידעים כלליים שניתן לייחסם כמעט לכל אסיר, וממילא לא מדובר במידעים מהעת האחרונה. לפיכך נטען כי על אף שיש לכאורה נימוקים שלא לאפשר את החופשה, הרי שאם בוחנים אותם אחד לאחד אזי מגלים שהחלטת הנציב אינה סבירה.

4.

בתום הדיון מיום 6.10.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדוחה את העתירה. בית המשפט המחוזי (השופט י' פרסקי ) סקר את הנתונים השונים שהובאו בהחלטת נציב שירות בתי הסוהר ועיין בחוות הדעת השונות ובמידעים השונים בעניינו של המבקש. בית המשפט קבע כי "הגם שקריטריון כזה או אחר כשלעצמו ייתכן שלא היה מוביל להחלטה אחת... [ו]אילו היה כנגד העותר רק קריטריון אחד שלילי מבין הקריטריונים שצורפו, ייתכן שניתן היה להגיע למסקנה אחרת, בצירוף הפרמטרים שהוצגו ובאו לביטוי בהחלטת נציב שב"ס, לא ניתן לקבוע כי ההחלטה שהתקבלה ולפיה יש לדחות את בקשת המשיב, הינה החלטה בלתי סבירה שיש להתערב בה". משכך קבע בית המשפט, כאמור, כי דין העתירה להידחות.

5.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי, שהוגשה ביום 7.10.2014, ושבמסגרתה שב המבקש על טענותיו לעניין הנתונים השונים שעמדו ביסוד החלטת נציב שירות בתי הסוהר, ומדגיש כי אין באף אחד מהם כשלעצמו כדי להצדיק את דחיית בקשתו. בהחלטתי מיום 7.10.2014 הוריתי למשיבים להגיש תשובה עד ליום 13.10.2014. המשיבים טוענים בתשובתם כי דין הבקשה להידחות על הסף, בהתאם לפסיקה המושרשת של בית משפט זה בנוגע למתן רשות ערעור בכל הנוגע להחלטות בעתירות אסירים, וכי דינה להידחות לגופה כיוון שהחלטת הנציב הינה סבירה בנסיבות העניין וצדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין מקום להתערב בה. המשיבים צירפו לתשובתם, בהתאם להחלטתי, את החומר החסוי שנוגע למידעי שירות בתי הסוהר והמשטרה בעניינו של המבקש.

6.

לאחר שעיינתי בהחלטת נציב שירות בתי הסוהר, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובחומר החסוי בעניינו של המבקש, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להעניק רשות ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי בעתירות אסירים, ובמיוחד כשמדובר בבקשות שעניינן יציאת האסיר לחופשה. רשות ערעור כזו תינתן במשורה, רק במקרים חריגים שמעוררים שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש. לא מצאתי שהבקשה שלפנַי צולחת את המבחנים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה. טענותיו של המבקש תחומות לדל"ת אמותיו של המקרה הספציפי, והן מכוונות כנגד התשתית העובדתית הספציפית בעניינו של המבקש. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

בנקודה זו ראוי להזכיר כי החלטת הגורמים הנוגעים בדבר בשירות בתי הסוהר בבקשת אסיר ליציאה לחופשה – גם כאשר מדובר בחופשה מיוחדת בת מספר שעות – נבחנת תמיד על רקע הנסיבות הספציפיות של האסיר באותה עת, והינה פרי איזון ספציפי בין השיקולים השונים שנוגעים לאותו אסיר. שיקול הדעת המוקנה לשירות בתי הסוהר בכגון דא הינו רחב, ומכאן שהתערבותו של בית המשפט בהחלטותיו תהיה מינימאלית וזהירה מאד. כך בבית המשפט לעניינים מנהליים, וכך מכוח קל וחומר בבית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור.

בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי לטעמי החלטת נציב שירות בתי הסוהר בעניינו של המבקש הינה החלטה סבירה לגופה בנסיבות העניין, וכי לאחר שעיינתי בחומר החסוי אני סבור – כפי שסבר בית המשפט המחוזי – כי מכלול הנתונים בעניינו של המבקש אכן מטה את הכף אל עבר דחיית בקשתו. משכך, אף אם הייתי שוקל להעניק רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור (וכאמור, אינני עושה כך), לא הייתי מוצא מקום להתערב בהחלטת הנציב ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי לגופם.

7.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.