רע"ב 694/97 עבדל-הארי נ. ועדת השחרורים

המבקש כלוא בבית הסוהר ומרצה עונש מאסר של שמונה-עשרה שנים. זאת בגין הרשעתו בעבירות של הנחת חומרי חבלה; חברות בארגון לא חוקי; יצור חומרי נפץ ואימונים צבאיים שלא בהיתר.

המבקש פנה לוועדת השחרורים וביקש לשחררו עם תום ריצוי שני-שליש ממאסרו. טענתו היתה, כי בעת ביצוע העבירה הוטלו עונשים חמורים יותר על חברי ארגוני החבלה וכי כיום, עם התקדמות המשא והמתן המדיני, עונשו הוא כבד מנשוא ולפיכך יש ליתן לו להשתחרר בחלוף שני-שליש ממאסרו. כן הדגיש המבקש כי במסגרת הסכמי אוסלו שוחררו אסירים אחרים שביצעו מעשים דומים ואף חמורים מאלה בהם הורשע וגם מטעם זה יש להקל בעונשו ולשחררו במועד האמור. כך הדבר, אליבא דמבקש, גם בשל מצבו המשפחתי ובשל התקופה הארוכה שריצה בכלא ממילא.

בהחלטת הוועדה מיום 19.8.96, נדחתה בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. הוועדה ציינה את חומרת המעשים בהם הורשע המבקש, אשר מצאה ביטוייה בהטמנת מטעני חבלה במקומות הומי אדם תוך הבעת כוונה ונכונות "לקטול באופן עיוור חיי אזרחים שלווים". הוועדה ציינה, כי הגם שהיא מוסמכת לבחון גם טעמים שעיקרם שחרור אסירים אחרים - שהורשעו בנסיבות דומות - במסגרת הסכמי אוסלו והסכמים אחרים, הרי שעיקר בדיקתה צריך שתתמקד במידת הסיכון הנשקפת מן המבקש. בבדיקה זו, קבעה הוועדה, הרי שלאור חומרת המעשים שבהם הורשע המבקש, אין מקום להורות בשלב זה על שחרורו של המבקש. לפיכך נדחתה בקשתו. על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בעתירתו חזר המבקש על עיקרי טענתו בפני וועדת השחרורים. בין היתר, טען המבקש, כי בהחלטת וועדת השחרורים נפלה טעות, שכן יוחסו לו הרשעות משנת 1974 בהן, לטענת המבקש, לא הורשע. בפסק דינו מיום 20.11.96, נדחה ערעורו של המבקש. בית המשפט ציין, כי אין כל מקום להתערבותו בהחלטתה של וועדת השחרורים. בית המשפט ציין, כי עצם העובדה שאסירים דומים שוחררו במסגרת הסכמים פוליטיים אינה נימוק, וכי יש לשקול כל מקרה לפי נסיבותיו הוא כמתחייב מדיני העונשין. בית המשפט ציין, כי אמנם לא הובאו ראיות לפיהם המבקש מהווה סיכון ספציפי לציבור באם ישוחרר, הרי שלאור הסכנה הטמונה בעבירות בהן הורשע המבקש, ובחומרתן של אלו, הרי שהחלטת הוועדה - סבירה היא, ואין להתערב בה. בית המשפט הוסיף וציין, כי יתכן ועם שינוי הנסיבות והאקלים הפוליטי, יהיה מקום לשקול מחדש את שחרורו של המבקש. לפיכך נדחתה עתירתו של המבקש.

מונחת בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש חוזר על טיעוניו, ועיקרם העובדה כי אסירים אחרים שוחררו במסגרת הסכמים פוליטיים וכי הוא סר מדרך הרע ובכוונתו לתרום לתהליך המדיני. כן ציין המבקש את משך הזמן הממושך אותו ריצה המבקש במאסר בפועל עד כה (כ12- שנים) ואת העובדה, כי אם היה נשפט כיום בעבירה דומה, היה עונשו נמוך בהרבה.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. אכן, החלטתה של וועדת השחרורים - כמו גם החלטתו של בית המשפט המחוזי - הינן החלטות סבירות. השיקול בדבר הסיכון הכרוך בשחרורו של המבקש, כשהוא פועל יוצא של העבירה בה הורשע - שיקול סביר הוא, והאיזון בנסיבות המקרה ראוי הוא וסביר (ראה: רע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מז(3) 802, 804). לפיכך, דין הבקשה להידחות. למותר לציין, כפי שציין בית המשפט המחוזי, כי יתכן כי עם שינוי הנסיבות יהא מקום לדיון מחודש בעניינו של המבקש.