פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
6993/20
לפני:
כבוד השופט י' אלרון
המבקש:
מוחמד מלחם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט העניינים מינהליים נצרת ב-עת"א
8937-09-20 מיום 14.09.2020 שניתנה על ידי השופטים: י' בן חמו, ע' הוד ו-א'
לינדרשטראוס
בשם המבקש:
עו"ד
מוחמד מואסי
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעת"א 8937-09-20 (השופטים י' בן-חמו , ע' הוד ו א' לינדרשטראוס ) מיום 14.9.2020, בגדרה נדחתה עתירת המבקש על החלטת היחידה לשחרור ממאסרים קצרים (להלן: היחידה ) מיום 13.8.2020, אשר דחתה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם על תנאי ממאסרו.
2.
המבקש הורשע על פי הודאתו בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו בעבירה של סיוע לאחר מעשה עבירה לפי סעיף 260 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).
על פי המתואר בכתב האישום המתוקן בו הודה המבקש, ביום 3.1.2016 הוא פגש במחבל ששהה במקום מסתור לאחר שהלה ביצע פיגוע ירי בתל אביב יומיים קודם לכן, במהלכו נרצחו שלושה בני אדם ונפצעו בני אדם נוספים. לאחר שהמחבל הודה בפניו בביצוע הפיגוע, וכאשר ידע שהוא חמוש בנשק, נענה המבקש לבקשתו ורכש עבורו מכשיר טלפון נייד. חמישה ימים לאחר מכן ירה המחבל לעבר כוחות הביטחון שניסו לעצרו, ונורה על ידם.
3.
בית המשפט המחוזי בחיפה גזר על המבקש את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר על תנאי, צו מבחן למשך שישה חודשים, ועבודות שירות בהיקף של 300 שעות (ת"פ (חי') 39155-11-16 מדינת ישראל נ' מלחם (19.5.2019)).
4.
ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל על ידי בית משפט זה ועונשו הוחמר (ע"פ 5579/19 מדינת ישראל נ' מלחם (9.2.2020)), כך שנגזר עליו לרצות עונש מאסר בפועל למשך שנה אחת, בניכוי ימי מעצרו.
בגדר פסק הדין בערעור נקבע, כי המבקש פעל ביודעין כדי לסייע למחבל אחרי פיגוע, על מנת להקל על הימלטותו מזרועות הביטחון, ואף הגביר את מסוכנות המחבל כמי שעלול היה לבצע פיגוע רצחני נוסף. בנסיבות אלה, כך נקבע, "מעשהו של המשיב [המבקש – י' א' ] איננו ניתן למחילה, לסליחה ולהתחשבות מיוחדת", ובית המשפט המחוזי הקל בדינו מבלי שהיה זכאי לכך.
הודגש בהקשר זה, כי במעשה העבירה שביצע המבקש ובמידת אשמו יש חומרה יתרה, ועל כן טעה בית המשפט המחוזי כשהתחשב בשיקולי שיקום, בהיעדר נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן לכך, כמצוות סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין, אשר לא התקיימו במקרה דנן.
5.
המבקש החל לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו ביום 1.3.2020, ומועד שחרורו לאחר ריצוי מלוא תקופת המאסר הוא ביום 2.1.2021.
6.
המבקש הגיש ליחידה בקשה לשחרור מוקדם על תנאי ממאסר, אליה צירף חוות דעת של עובד סוציאלי "מטפל ומאבחן עוברי חוק" הנושאת את הכותרת "תוכנית שיקום", ואשר על פיה המבקש אינו "אדם בעל רמת מסוכנות לסביבתו", ושחרורו המוקדם ממאסר עשוי דווקא להרחיקו מעולם העבריינות.
חוות הדעת כללה גם הצעה לתכנית שיקום עבור המבקש, הכוללת טיפול פרטני חד שבועי, טיפול קבוצתי ושיקום תעסוקתי בעסק המחשבים בו עבד עובר למאסרו.
7.
גורמי הביטחון התנגדו לבקשה לשחרור מוקדם, בטענה כי המבקש מהווה סיכון ביטחוני, לנוכח העבירה בה הורשע.
8.
לאחר שקיימה דיון בבקשה הגיעה היחידה לכלל מסקנה כי המבקש אינו עומד בתנאי סעיף 2(ד) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ), שכן לא הרים את הנטל להוכיח כי אין הוא עוד בגדר מסוכן לציבור, בשים לב לטיב העבירה שביצע, אשר מאחוריה "קו מחשבה מגובש" שעלול להביא להישנותה בעתיד.
לנוכח זאת, דחתה היחידה את בקשת המבקש.
9.
המבקש הגיש לבית המשפט קמא עתירה נגד החלטת היחידה, בגדרה טען כי מכלול נסיבותיו תומך בשחרורו המוקדם, ובכלל זה הודאתו במיוחס לו; הוכחתו שהוא ראוי לאמון בכך שלא הפר את תנאי השחרור בעת ששוחרר ממעצר בתנאים מגבילים; היעדר עבר פלילי בעניינו; היעדר עבירות משמעת בעת מאסרו; והיעדר כל מידע מודיעיני שלילי בעניינו. כן צוין כי המבקש לא ביצע את העבירה על רקע אידיאולוגי.
10.
בית המשפט קמא דחה את העתירה תוך שקבע כי אין מקום להתערב בהחלטת היחידה, אשר שקלה את מלוא השיקולים הרלוונטיים, ובכלל זה את החשש למסוכנות עתידית הנשקפת מהמבקש. צוין עוד, כי המבקש לא עבר כל הליך טיפולי בעודו נתון במאסר.
11.
מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שנשמעו בפני בית המשפט קמא, והוסיף וטען כי היחידה כמו גם בית המשפט קמא התעלמו מחוות הדעת שהוגשה מטעמו – אשר בה נקבע כי אינו מסוכן לציבור – ומתכנית השיקום שהוצעה במסגרתה.
12.
לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
הלכה היא כי רשות ערעור על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים בעתירת אסיר לא תינתן אלא במקרים בהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינו הפרטני של המבקש (ראו רע"ב 1898/19 אבו קטיפאן נ' היחידה לשחרור ממאסרים קצרים , בפסקה 7 להחלטתי (17.3.2019)).
המקרה דנן אינו בא בגדרה של אמת מידה מחמירה זו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.
13.
אף לגופו של ענין, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת היחידה.
סעיף 2(ד) לחוק שחרור על תנאי קובע כי:
"היחידה לשחרור ממאסרים קצרים לא תשחרר אסיר ... אלא אם כן שוכנעה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".
משסברה היחידה, על בסיס כל החומר שהונח בפניה, ולנוכח חומרת העבירה בה הורשע המבקש, כי שחרורו המוקדם עלול לסכן את שלום הציבור – בדין נמנעה מלהורות על שחרורו ממאסרו.
לענין זה, ולנוכח עמדת גורמי הביטחון באשר למסוכנות המבקש, מובן כי אין בחוות הדעת הפרטית שהוגשה מטעמו כדי לשנות ממסקנה זו.
14.
בנסיבות אלה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי החלטת היחידה היא סבירה, ואין להתערב בה.
15.
הבקשה נדחית אפוא.
ניתנה
היום, כ"ז בתשרי התשפ"א (15.10.2020).
ש ו פ ט