רע"ב 6993/97 אחמד ספורי נ. שירות בתי הסוהר

1.המבקש הינו אסיר בטחוני, שנדון על יד בית משפט צבאי בלוד למאסר של עשרים שנים, החל מיום 16.5.84. ביום 16.2.97 הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בה ביקש להורות לשרות בתי הסוהר, שלא להעבירו מכלאו דאז, קרי, בית המאסר "ניצן" שבמרכ הארץ, לכלא המרוחק ממקום מגורי משפחתו ביפו. ביום 6.5.97, ובטרם נדונה עתירתו, הועבר המבקש לבית הכלא "שיקמה" שבאשקלון. עתירתו הועברה, בשל הסמכות המקומית, לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

2.בהחלטתו מיום 20.10.97, דחה בית המשפט את עתירתו של המבקש. בית המשפט ציין בפתח החלטתו, את רצונו של המבקש להישאר כלוא במרכז הארץ, סמוך לבני משפחתו המתגוררים ביפו. טענת המבקש היתה, כי הוריו המבוגרים והחולים, לא יוכלו לבוא לבקרו אם כלאו יהיה במקום מרוחק. בית המשפט ציין בהחלטתו, כי בתיק אחר שנדון בפני כב' השופט בייזר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"ש 12/97), נדונה עתירתם של אסירים בטחוניים, שביקשו למנוע העברתם מכלא "ניצן" למתקני כליאה אחרים. שם נקבע, הוסיף בית המשפט, כי כלא "ניצן" אינו ערוך לאסירים בטחוניים מלכתחילה, כאשר שהותם של אסירים אלה במתקן זה היתה זמנית בלבד, עד להכשרתם של מתקני כליאה נאותים בדרום הארץ. בית המשפט הוסיף, כי הריחוק היחסי של כלא "שיקמה" ממקום מגורי משפחתו של המבקש דנן אינו משמעותי יתר על המידה. כן צויין, כי העברתו של המבקש אינה פרי החלטה שהתייחסה ספציפית אליו והנגועה בשיקולים זרים, אלא המדובר בהחלטה כללית הנובעת מצרכים כלל מערכתיים ארוכי טווח, שחלקם הינו פרי של ההסדרים המדיניים עם הרשות הפלשתינאית. על כן ובהתחשב בקירבה היחסית של כלא "שיקמה", נדחתה עתירתו של המבקש.

3.על החלטה זו מבוקשת רשות לערער בפני בית משפט זה. טוען המבקש, כי שלא כאמור בהחלטתו של בית המשפט קמא, אכן העביר שירות בתי הסוהר אסירים מכלא ניצן, לכלא "נפחה" הסמוך למצפה רמון. גם אסירים שהועברו בשלב ראשון לכלא "ניצן", טוען המבקש, הועברו לאחר מכן לכלא מרוחק יותר. עוד טוען המבקש, כי אין לקשור את עתירתו עם עתירותיהם של אסירים בטחוניים כיושבי השטחים, שכן אסירים אלה נשפטו ונכלאו בהתאם להסדרים שאינם חלים ממילא על המבקש. בעניין זה מציין עוד המבקש, כי בני משפחותיהם של אסירים אלה זוכים להסעות מטעם הצלב האדום. מוסיף המבקש, ששמירה על זכותו לביקורי קרובי משפחתו צריכה היתה להוביל להחלטה בדבר השארתו שלו בבית הכלא "ניצן", כך הדבר בייחוד לאור מצבם הרפואי של הורי המבקש, המקשה על נסיעתם לכלא "שיקמה". המבקש אף טוען, כי לא זכה לחופשה עד היום כאשר יציאות לחופשות היו מסייעות לו במגעיו עם בני משפחתו.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. עיון בתגובת המשיב מגלה, כי אכן העברתו של המבקש דנן לא היתה תוצאה של החלטה אינדיבידואלית הנגועה בשיקולים זרים, אלא חלק מהערכות כוללת של נציבות שירות בתי הסוהר בכל הקשור לגבי אסירים בטחוניים. מן התגובה אף עולה, כי נקבעו קריטריונים מנחים לשיבוצם של האסירים בהתאם לייעודם של בתי הכלא, תוך נסיון להתחשב במקום מגוריהם של האסירים. במקרה דנן, קבע בית המשפט המחוזי, כי האיזון שנערך בין נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות מצבם של הוריו ומידת הקירבה למקום מגוריהם, לבין סיווגם של מתקני הכליאה השונים והתאמתם לקריטריונים שנקבעו, הינו איזון ראוי וכי אין הוא מטיל נטל כבד מדי על המבקש ובני משפחתו. נחה דעתי, כי לא נפל באיזון זה פגם המצדיק את התערבותנו בהחלטה זו על דרך של מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' רוני לוי , פ"ד מז(3) 802, 804). גם ביתר טענותיו של המבקש לא מצאתי משום עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. אשר לסוגיית החופשה, הרי שדין סוגיה זו להתברר בהליך המתאים ולא על דרך של טענת אגב בהליך זה, שעניינו שינוי מקום המאסר של המבקש. על כן, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.