פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
7023/14
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המבקש:
יוסף אביטל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט לעניינים מינהליים תל אביב (כב' השופטים: א' טל (נשיא),
ז' בוסתן, צ' דותן) ב-עת"א 20221-08-14
מתאריך 07.10.2014
בשם המבקש:
עו"ד שי ברק
בשם המשיבה:
עו"ד יונתן ברמן
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (כב' השופטים: א' טל (נשיא), ז' בוסתן , צ' דותן ) מתאריך 07.10.2014 ב-עת"א 20221-08-14, בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם על תנאי.
להלן יובאו הנתונים הנדרשים להכרעה.
רקע עובדתי
2.
המבקש מרצה עונש מאסר ראשון, החל מתאריך 7.7.2013, למשך 20 חודשים בגין הרשעתו בגניבת סכום של 360,000 ש"ח מלקוחות, כאשר היה עו"ד.
3.
בחודש פברואר 2013, הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף בגין מעשים, שחלקם בוצעו, לכאורה, לאחר שכבר הורשע בעבירות שבגינן הוא נושא בעונש המאסר הנוכחי. כתב האישום הנוסף כולל שמונה אישומים שבהם המבקש מואשם בביצוע עשרות עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, התחזות, גניבה בידי מורשה ועושק. התיק, מושא כתב האישום הנוסף, נמצא כעת בשלב שמיעת ההוכחות בבית המשפט.
4.
בתאריך 30.7.2014 נדונה בפני ועדת השחרורים (להלן: הוועדה ) בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם. בדיון שנערך בפני הוועדה, ב"כ היועמ"ש התנגד לשחרור המוקדם מהטעם, שלגישתו המבקש איננו עומד בקריטריונים הקבועים בסעיפים 3 ו-9 לחוק
שחרור על תנאי
ממאסר, התשס"א-1991
(להלן: חוק שחרור על תנאי ). לאחר שהוועדה עיינה במסמכים שהוגשו לה, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים דחתה הוועדה את בקשתו של המבקש. הוועדה התייחסה בהחלטתה לכתב האישום הנוסף שתלוי ועומד כנגד המבקש. מנגד ציינה הוועדה את ההליך הטיפולי שעבר המבקש ואת תכנית השיקום שהוצגה מטעם הרשות לשיקום האסיר. לבסוף קבעה הוועדה כי לא ניתן לתת אמון במבקש, ומשכך הוא מסוכן לציבור ויש לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם.
5.
המבקש עתר כנגד החלטה זו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד. בית המשפט לעניינים מנהליים הנכבד דחה את עתירתו של המבקש, ומכאן הבקשה שבפני.
טענות הצדדים
6.
המבקש סבור כי הוועדה ובית המשפט קמא הנכבד לא איזנו כראוי את השיקולים השונים בעניינו. טענתו העיקרית של המבקש הינה כי נדרש היה לתת משקל רב יותר להתנהגותו של המבקש בכלא, ולמאמצים שעשה על מנת להשתקם.
7.
המשיבה טוענת מנגד, כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן אין היא מעלה כל שאלה עקרונית. גם לגופם של דברים, המשיבה גורסת כי נוכח כתב האישום הנוסף, אשר תלוי ועומד כנגד המבקש, אין עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט קמא הנכבד ובהחלטת הוועדה, אשר קבעה כי: "לא ניתן לסמוך על האסיר, לא ניתן ליתן בו אמון, ומשכך פני הדברים הרי האסיר הוא מסוכן לציבור".
דיון והכרעה
8.
לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה
להידחות . הטעמים לכך יבוארו בקצרה להלן.
9.
הלכה היא כי רשות ערעור תנתן רק במקום בו הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית. כלל זה נכון במיוחד כאשר מדובר בבקשות רשות ערעור על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי בעתירות אסיר כנגד החלטות ועדת השחרורים על פי חוק שחרור על תנאי , שכן במקרים אלו עניינו של האסיר נבחן, למעשה, פעמיים (ראו למשל: רע"ב 805/12 מדינת ישראל נ' איסקוב בפיסקה 8 (15.2.2012)).
10.
על אף שהמבקש מנסה לשוות לטענתו נופך עקרוני, בפועל טענותיו נטועות בנסיבות הפרטניות של עניינו, ועל כן אינן מגלות כל עילה למתן רשות ערעור. מעבר לכך, גם לגופם של דברים, לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיה של הוועדה. סעיף 9 ל חוק שחרור על תנאי קובע כי במסגרת החלטה בדבר שחרור על תנאי של אסיר, על הוועדה לשקול את "תוכנם של כתבי אישום התלויים ועומדים נגד האסיר; סוגי העבירות שבהן הוא מואשם, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן, על פי האישומים". במקרה שבפנינו, דומה כי נסיבות ביצוען של עבירות המרמה המיוחסות למבקש, אשר חלקן בוצעו, לכאורה, לאחר הרשעתו של המבקש במעשים בגינם הוא מרצה כעת את מאסרו – אכן מובילות למסקנה שלא ניתן לתת אמון במבקש, ואין בהליך הטיפול שעבר המבקש כדי לרפא חוסר אמון זה.
11.
סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית .
ניתנה היום, כ"ו בכסלו התשע"ה (18.12.2014).
ש ו פ ט