רע"ב 749/03 משה בן אליהו זריהן נ. מדינת ישראל

המבקש שוחרר שחרור על-תנאי לאחר שסיים לרצות שני-שלישים ממאסרו בגין עבירות סמים ורכוש. לאחר שהורשע במהלך תקופת התנאי בעבירות של נהיגה תחת פסילה ונהיגה ללא רישיון – שבגינן נדון למאסר בפועל של ארבעה חודשים – ביקשה המדינה להפקיע את רישיונו. ועדת השחרורים (להלן: הוועדה) שדנה בבקשה קבעה, כי לחובת המבקש 22 הרשעות תעבורתיות, ביניהן 9 הרשעות בגין נהיגה ללא רישיון; כי לא די שהמבקש נהג ללא רישיון ובזמן פסילה, אלא שהוא אף נהג במונית והסיע נוסעת; וכי המבקש לא הצביע על נסיבות מיוחדות המצדיקות את אי ביטול השחרור. לפיכך, ביטלה הוועדה את שחרורו של המבקש, וקבעה כי עליו להמשיך ולרצות את מלוא תקופת התנאי, קרי שנתיים.

המבקש ערער על החלטת הוועדה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורו טען, כי התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הפקעת מחצית מתקופת הרישיון בלבד, שכן מדובר בתקופת תנאי ארוכה בת שנתיים, וכי ילדיו הקטנים סבלו רבות בשל המאסר שריצה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור בקובעו כי העבירה שעבר המבקש – נהיגה ללא רישיון בזמן פסילה איננה עבירה של מה בכך, שכן היא מסכנת את הציבור; כי אומנם בני המשפחה משלמים לעיתים מחיר יקר בשל חטאי האב, אולם זו איננה נסיבה מקלה בנסיבות המקרה; וכי אף אורכה של תקופת התנאי איננו מהווה נסיבה מיוחדת, אלא דווקא מי שעומדת לו תקופת תנאי ארוכה, חייב להיזהר מלהפר את התנאי. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי העובדה שהמבקש עבר את העבירות בסמוך לשחרורו מצביעה על-כך שהוא טרם הפנים את מטרתה של תקופת השחרור על-תנאי. נוכח זאת, קבע בית-המשפט כי החלטת הוועדה היתה סבירה, ואין מקום להתערב בה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגדרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי.

יש לדחות את הבקשה. שכן, משקבע בית-המשפט המחוזי כי הוועדה הפעילה את שיקול-דעתה באופן סביר בהפקיעה את רישיונו של המבקש, בדין החליט שלא להתערב בהחלטתה. משכך, ולאחר שעיינתי בטענות המבקש, לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית איפוא.