רע"ב 7498/02 שלום בן יוסף קרה (במאסר) נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של ייצור, יבוא וייצוא של נשק בלי רשות, נשיאת נשק שלא כדין, איומים, השמדת ראיות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, ובעבירות סמים, ונדון ל-26 חודשי מאסר בפועל. לאחר שסיים לרצות שני-שלישים מתקופת מעצרו, החליטה ועדת השחרורים בתאריך 2.9.01 לשחררו ברשיון. הועדה התנתה את שחרורו, בין היתר, בכך שהמבקש יימנע מכל מעורבות בפלילים, וישתתף בתוכנית שיקום שהוכנה עבורו.

בתאריך 20.6.02, כשבועיים לפני תום תקופת התנאי, הגישה המשיבה בקשה לועדת השחרורים להפקעת רשיון האסיר שניתן למבקש, ולביטול שחרורו על-תנאי, זאת מכיוון שאנשי הרשות לשיקום האסיר, המפקחים על אסירים ברשיון, גילו כי המבקש הפר את תנאי שחרורו בכך שלא הגיע לפגישות שנקבעו לו ביחידה לנפגעי סמים. לאחר ששמעה את טענות המבקש ואת טענות המשיבה, קבעה הועדה כי המבקש חזר והפר את תנאי התוכנית הטיפולית שנקבעה עבורו; כי למבקש ניתנו הזדמנויות מספיקות לקיים את תנאי השחרור; וכי משבחר המבקש שלא למלא אחר התנאים, יש לבטל את השחרור על-תנאי לאור האינטרס הציבורי, טיב ההפרה ומידת הסכנה הנשקפת לציבור מן המבקש. לסיום, קבעה הועדה, כי המבקש ירצה מאסר שאורכו כתקופת התנאי.

כנגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בה טען כי המעסיק, אצלו היה אמור לעבוד בתקופת השחרור על-תנאי, פיטר אותו עקב צמצומים, ולפיכך הפרת תנאי השחרור במובן זה נעשתה שלא באשמתו. אך לטענתו, מלבד זאת, הוא ממשיך ומקיים את יתר תנאי השחרור, ובמיוחד לא היה מעורב בפעילות עבריינית ממועד שחרורו. מנגד טענה המשיבה כי אין היא רואה בהפסקת עבודתו של המבקש אצל המעסיק הפרת תנאי השחרור, אלא ההפרה היא בכך שהמבקש לא קיים את התנאי המהותי והוא השתלבותו בתוכנית השיקום והשתתפותו בפגישות ביחידה לנפגעי סמים.

בית-המשפט המחוזי קיבל את טענות המשיבה, וקבע כי המבקש אכן הפר את תנאי שחרורו, על-אף שגורמי הטיפול השונים הבהירו לו את חובתו לקיים את התנאים, והזהירו אותו שאם לא כן, יבוטל שחרורו.

מכאן הבקשה שבפנינו למתן רשות ערעור, בגידרה טען המבקש כי החלטת הועדה להפקיע את מלוא תקופת הרשיון כשבועיים לפני סיומה, הינה החלטה קשה וחריגה, שאיננה עומדת במבחני הסבירות והמידתיות, במיוחד על רקע העובדה שבמשך כל חודשי שחרורו לא עבר המבקש על החוק ולא ביצע עבירה כלשהי. לשיטתו, עמדו בפני הועדה אפשרויות סבירות נוספות, כגון אזהרת המבקש, חיובו בתקופת רשיון נוספת או הפקעה חלקית של תקופת הרשיון. המבקש הוסיף וטען, כי הוא עובד כיום במשק הוריו, כי עבודתו חיונית ותורמת למשפחתו, כי התנהגותו הינה ללא דופי, וכי אין הוא מהווה סכנה לשלום הציבור.

החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

סעיף 21 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001 קובע את סמכות ועדת השחרורים להפקיע רשיון אסיר ששוחרר על-תנאי והפר תנאי מתנאי השחרור, ולחייב את האסיר לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי או חלקה. נראה, כי הועדה לא שקלה את האפשרות להורות כי המבקש ישא רק חלק ממאסרו ולא את כולו, שהיא, על פני הדברים, אפשרות מידתית יותר, התואמת את מידת ההפרה, נסיבותיה ואת העובדה שהמבקש לא היה מעורב בפעילות עבריינית מיום שחרורו. אפשרות זו, יש בה גם תועלת, שכן היא מאפשרת לחייב את הנאשם להשתתף בתוכנית שיקום לאחר שיסיים לרצות את מאסרו ועד לתום תקופת הרשיון.

אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, ומורים על החזרת עניינו של המבקש לדיון בפני ועדת השחרורים, אשר תבחן את קיצור תקופת הפקעת הרשיון.