רע"ב 7539/20 כאיד דכה נ. מדינת ישראל

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, שלא להורות על שחרורו המינהלי של המבקש מכוח סעיפים 68ג ו-68ד לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971. עניינה של הבקשה הוא "תקיפת חוקתיותו של ההסדר הקבוע בסעיף 68ד ובתוספת הראשונה לפקודת בתי הסוהר". המבקש טוען בהרחבה כי ההסדר החוקי פוגע בזכויותיו לשוויון, חירות וכבוד, כי הוא לא נועד לשרת תכלית ראויה, כי אין קשר רציונלי בין האמצעי למטרה וכי הוא בלתי מידתי. דא עקא, אין מקום להידרש לטענות אלה, שכן הן לא נטענו בערכאה קמא.

בעתירת האסיר שהוגשה בבית המשפט המחוזי נטען רק כי ההחלטה שלא לשחרר את המבקש בשחרור מינהלי לא נומקה. הדיונים שנערכו בעתירה התרכזו בטענות המבקש ביחס לשיקול הדעת של הרשות וסבירות ההחלטה בעניינו. בסוף הדיון האחרון שנערך ציין אמנם בא כוח המבקש כי "למרות שהפקודה אומרת מה שהיא אומרת... זה חוסר שוויון ובית המשפט צריך לתקן" (עמוד 7 לפרוטוקול הדיון), אך זוהי ההתייחסות היחידה בעתירה או בדיונים שנערכו לטענות נגד ההסדר החקוק. עולה אפוא כי טענות המבקש – בוודאי כפי שנפרשו בהרחבה בבקשתו כאן – לא נטענו בערכאה קמא. ממילא מובן מדוע בפסק הדין אין כל התייחסות לטענות הללו, וההכרעה מבוססת על הטענות בדבר התנהלותה בפועל של הרשות, תוך קביעה כי "לא נמצאה עילה להתערב בהחלטת המשיבים, המושתתת על אמות מידה סבירות המעוגנות בפקודה". ודוקו, ההליך דנן הוא הליך ערעורי ברשות. אין מקום לפרוש בו חזית רחבה וחדשה, שכלל לא נטענה ולא נדונה בערכאה המבררת. בנסיבות אלה אין מקום לדון בטענות המבקש לגופן.

הבקשה נדחית.