רע"ב 7596/10 מחמד עקל מסרי נ. שירות בתי הסוהר

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת בעת"א 2876-08-10 שניתן ביום 14.9.2010 על ידי סגן הנשיא א' אברהם והשופטים ב' ארבל ו- ש' אטרש , בו נדחתה עתירת המשיב כנגד החלטת וועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם.

העובדות הצריכות לעניין

1.

המבקש הינו אסיר המרצה עונש של אחת-עשרה וחצי שנות מאסר. אחת עשרה שנות מאסר נגזרו עליו ביום 14.10.2002 לאחר שהודה בעבירות של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, בעבירות נשק, בעבירה של יריות באזור מגורים ובעבירה של היזק בזדון. בהמשך, נגזרו על המבקש עוד שנים-עשר חודשי מאסר בפועל בגין עבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד וגניבה מרכב, כאשר נקבע כי שישה חודשים מתוך עונש מאסר זה ירוצו במצטבר לעונש המאסר שכבר נגזר עליו.

2.

עיקרו של עונש המאסר הושת על המבקש בגין ביצוע המעשים הבאים: במהלך שנת 2001 חבר המבקש לפלסטיני המשתייך לארגון טרור, רכש ממנו כלי נשק שונים, לרבות אקדחים, תת-מקלעים וכן מטעני נפץ. המבקש סחר בחלק מן הנשקים וחלק הטמין בחצר ביתו. במועד מסוים, אותו חבר ארגון טרור הציע לו כי יניח מטען חבלה במקום הומה אזרחים יהודים ויגרום להפעלתו, בתמורה לסך של 20 אלף ש"ח. המבקש הסכים לכך, והסליק את המטען בחצר ביתו. בהמשך, יצר קשר עם שניים מחבריו וביקש לצרפם לביצוע המעשה. בסופו של דבר, לא הונח מטען החבלה, לאחר שחבריו של המבקש הניאו אותו מביצוע המעשה. בנוסף, הודה המבקש כי במהלך שנת 2001 נענתה לבקשתו של פלוני ושרף מכונית של אדם שהיה בסכסוך עימו. בהמשך, נענה לבקשתו של אותו פלוני וירה מספר יריות לביתו של אותו האדם.

3.

לאחר שריצה שני שלישים מעונש המאסר שנגזר עליו, פנה המבקש לוועדת השחרורים, הפועלת לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על-תנאי ) ועתר לשחרורו על-תנאי. לפני וועדת השחרורים טען המבקש כי המניע לביצוע העבירות היה כלכלי ולא אידיאולוגי; כי הביע חרטה על ביצוע העבירות; וכי שחרורו בהתאם לתכנית הטיפולית הפרטית שהציע תאיין את מסוכנותו.

החלטת וועדת השחרורים

4.

לפני וועדת השחרורים הונחו הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו של המבקש; חוות דעת מטעם השב"כ ומטעם השב"ס; חוות דעת קצינת שירות המבחן משנת 2002; גיליון עברו הפלילי של המבקש; ותכנית שיקומית פרטית אותה הגיש המבקש. כן נשמעו לפניה טענות המבקש והיועץ המשפטי לממשלה.

לאחר שמיעת הטענות ועל בסיס החומר שהובא לפניה קבעה וועדת השחרורים כי אין בידה לקבוע האם העבירות בוצעו על רקע אידיאולוגי או לא, אך כי מן החומר המצוי בידה נראה כי העבירות אכן בוצעו על רקע זה וכי המבקש לא זנח אידיאולוגיה זו. יחד עם זאת, הוסיפה וועדת השחרורים וקבעה כי אף אם לא כך הם פני הדברים, הרי שהמדובר באסיר שהוא רצידיוויסט החוזר ומבצע עבירות במשך השנים, שאף התנהגותו במהלך מאסרו הייתה לא חיובית. וועדת השחרורים עמדה על כך שהוגשה תכנית שיקום על ידי המבקש, אך קבעה כי נוכח מסוכנתו של האסיר, אין לשחררו על תנאי.

5.

על החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

6.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירתו של המבקש. בפסק דינו עמד בית המשפט לעניינים מנהליים על עברו הפלילי של המבקש; על העבירות שבגינן נגזר עליו עונש של מאסר בפועל ועל נסיבות ביצוען; ועל דוחות המשמעת ודוחות מידע שהוצגו לפני וועדת השחרורים לגבי התנהלותו במהלך מאסרו.

7.

בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי לא היה לפני וועדת השחרורים "חומר ישיר" המלמד על כך כי המבקש השתייך לארגון עוין. יחד עם זאת הוסיף בית המשפט לעניינים מנהליים וקבע כי הרקע לביצוע העבירות הינו אידיאולוגי. את קביעתו זו ביסס על עובדות כתב האישום בהן הודה המבקש ואשר כללו קיום קשרים עם אדם המשתייך לארגון טרור ואת הירתמותו להנחת מטען החבלה, אף אם בסופו של דבר לא יצא אל הפועל. בעניין זה עמד בית המשפט לעניינים מנהליים על כך כי היה זה המבקש שניסה לשכנע את חבריו לבצע את הפיגוע וכי רק בעקבות התנגדותם לא בוצע הפיגוע בסופו של דבר. על רקע זה, מצא בית המשפט לעניינים מנהליים כי יש לדחות את גרסת המבקש לפיה הוא מתחרט על מעשיו.

מכאן, פנה בית המשפט לעניינים מנהליים לבחון האם המבקש עמד בנטל הוכחת זניחת אותה האידיאולוגיה והגיע לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. את קביעתו זו ביסס בית המשפט לעניינים מנהליים על העובדה כי המבקש לא ביקש לעבור מן האגף הביטחוני בו הוא שוהה בבית הכלא. בנוסף, נקבע כי יש ללמוד מהבעות השמחה שהביע המבקש שעה ששמע על ביצוע פיגוע בתל אביב (הדבר עלה מדוחות שהוצגו לפני וועדת השחרורים) על כך שהוא מוסיף לאחוז באידיאולוגיה זו. בית המשפט לעניינים מנהליים הוסיף וקבע כי המבקש לא עמד בנטל הוכחת זניחת התנהגותו העבריינית אף אם זו אינה נעשית על רקע אידיאולוגי.

נוכח האמור לעיל, לא מצא בית המשפט לעניינים מנהליים מקום להתערב בהחלטת וועדת השחרורים.

8.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקש

9.

במסגרת בקשת רשות הערעור טוען המבקש כי וועדת השחרורים ובית המשפט לעניינים מנהליים שגו בקביעתם כי העבירות שביצע נעשו על רקע אידיאולוגי שכן לא הייתה לפניהם כל אינדיקציה למניע אידיאולוגי כאמור, ולמעשה נסיבות המקרה מלמדות כי לא מניע אידיאולוגי הוא שעמד ברקע ביצוע העבירות. בנוסף, טוען המבקש כי חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, החרטה שהביע, נכונותו לקחת חלק בתכנית שיקום; והעדר אינדיקציות לפעילות עוינת או פעילות פלילית מובילים לכלל מסקנה כי שחרורו על-תנאי לא יסכן את שלום הציבור. המבקש מוסיף וטוען כי וועדת השחרורים ובית המשפט לעניינים מנהליים לא נתנו כל משקל לשיקוליי שיקום. נוכח האמור, טוען המבקש כי החלטת וועדת השחרורים ופסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינם סבירים ושגויים.

המבקש מוסיף וטוען כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית בדבר הראיות הדרושות והשיקולים המנחים את וועדת השחרורים בבואה לקבוע כי עבירות בוצעו על רקע אידיאולוגי.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, סבורני כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. אמנם עמדתי היא כי יש לנקוט מבחן מרחיב מזה שנקבע ברע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986) בנוגע למתן רשות ערעור על החלטה בעתירת אסיר [ראו למשל: רע"ב 6956/09 יונס נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 7.10.2010), פסקה 35 לחוות דעתי]. יחד עם זאת, לגבי הבקשה שלפניי, שעניינה החלטה בעתירה המופנית נגד החלטת וועדת השחרורים בעניין שחרור על-תנאי, מקובלת עלי עמדתו של השופט א' גרוניס בר ע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה

(לא פורסם, 11.3.2009) ולפיה מאחר שהעניין נדון בפני גוף מעין שיפוטי ולאחר מכן לפני בית משפט, יש לפעול על פי ההלכה שנקבע בעניין

וייל הנ"ל. בשים לב לדברים אלו ועל אף טענות המבקש כי הבקשה מעוררות שאלות עקרוניות איני סבור כי כך הדבר, וזאת מן הטעמים הבאים:

ראשית, החלטתה של וועדת השחרורים לא התבססה אך על הכרעתה בשאלה האם העבירות שבגינן מרצה המבקש את עונש המאסר בוצעו על רקע אידיאולוגי אם לאו, אלא בעיקר על קביעתה כי המבקש הוא עבריין רצידיביסט, קביעה המבוססת על כך שמאז שנת 1999 ביצע המבקש שורה של עבירות כגון עבירות רכב והחזקת סמים, אך גם עבירות חמורות יותר: איומים, הצתה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. בנוסף, קביעתה מבוססת על חוות דעת שב"ס לגבי התנהלותו במהלך מאסרו ממנה עלה כי המבקש ביצע שש עבירות משמעת שאינן עבירות קלות, לרבות הברחת מכשירים סלולאריים, נקיטה בשביתת רעב, ויכוח עם אסיר אחר ושליחת מכתב לאומני מסית. נוכח זאת, איני סבור כי השאלות שהמבקש טוען שמתעוררות, אף אם אניח לצורך העניין כי הן עקרוניות (ואיני מכריע כי כך הדבר), יש בהן כדי לשנות מהחלטת וועדת השחרורים בעניינו.

שנית, החלטותיהם של וועדת השחרורים ושל בית המשפט לעניינים מנהליים תחומות לגדר עניינו הפרטני של המבקש: הן עוסקות בנסיבות הפרטניות שליוו את ביצוע העבירות שבגינן נגזר על המבקש עונש המאסר ואת נפקות נסיבות אלה לצורך ההערכה האם הן בוצעו על רקע אידיאולוגי או לא. כך גם הקביעות לגבי אי זניחת אותה אידיאולוגיה. בכך אין דבר החורג מגדר עניינו הפרטני של המבקש היכול להשליך על עניינם של אסירים אחרים.

11.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף לגופו של עניין לא מצאתי כי נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים או בהחלטת וועדת השחרורים המחייב את התערבות בית משפט זה. החלטת וועדת השחרורים ניתנה בהתאם לסעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי. על פי סעיף זה, תורה וועדת השחרורים על שחרור על-תנאי של אסיר אם שוכנעה כי זה ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. אין המדובר איפוא בזכות קנויה של המבקש.

בהתאם לסעיף 9 לחוק שחרור על תנאי על הוועדה לשקול, בין היתר, את העבירה שבגינה מרצה האסיר את עונש המאסר, נסיבות ביצועה וחומרתה; הרשעות קודמות של האסיר; התנהגותו של האסיר במהלך תקופת מאסרו; חוות דעת שב"ס ורשויות הביטחון; נתונים אישיים של האסיר ועוד.

בעניינו של המבקש, הוועדה שקלה שיקולים אלו וסברה כי הם מצביעים על מסוכנות שאינה מאפשרת את שחרורו על-תנאי ואשר לא ניתן לאיינה על פי תכנית השיקום שהגיש האסיר. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתה של הוועדה והוסיף מנימוקיו מדוע אין להתערב בה. לא מצאתי כי נפל דופי בשיקולים שנשקלו או באיזון שערכה וועדת השחרורים בין המסוכנות הנשקפת מן האסיר לבין סיכויי שיקומו ונסיבותיו האישיות.

12.

לא אוכל להימנע מלציין כי אף אם העבירות שביצע המבקש לא בוצעו על רקע אידיאולוגי אלא מחמת בצע כסף כנטען על ידו, אין בכך כדי לשנות מן המסוכנות הנלמדת מהסכמתו לבצע מעשה טרור. העובדה כי התנהלותו במהלך מאסרו לא הייתה תקינה וכללה ניסיונות הברחה של טלפונים סלולאריים ושליחת מכתב לאומני מסית, הבעת שמחה בגין ביצוע מעשה טרור, כמו גם שהותו באגף ביטחוני לצד אסירים ביטחוניים אחרים מבלי שביקש לעבור מאגף זה, מטילה ספק באמינות גרסתו לפיה אין הוא מחזיק באידיאולוגיה לאומנית כלשהי.

13.

נוכח האמור לעיל, הבקשה נדחית.