רע"ב 7657/98 יובל כרמלי נ. מדינת ישראל

1.על המבקש הוטל עונש מאסר של שנתיים וחודשיים בגין התפרצויות ובשל הפקעת רשיון. מועד שחרורו המנהלי המלא (ללא ניכוי שליש) הוא 7.4.98. בתאריך 21.5.97 החליטה ועדת השחרורים (להלן - הועדה)לשחרר את המבקש שחרור מוקדם, והתנתה את הרשיון בקבלת טיפול נפשי במרכז היום לבריאות הנפש בירושלים (להלן - המרכז). המבקש הפר את התנאי ולא התייצב במרכז. בתאריך 11.9.97 קיימה ועדת השחרורים דיון בעניינו של המבקש. המבקש זומן לדיון זה כדין אך לא התייצב, ולפיכך, לאחר שהמשטרה לא הצליחה לאתרו, החליטה הועדה על פי צד אחד להפקיע את רשיונו בשל הפרת התנאי שבו. בתאריך 17.9.97 נתפש המבקש בעת התפרצות ונעצר. בתאריך 25.2.98 התקיים דיון חוזר בוועדה במעמד המבקש. בדיון זה טען המבקש כי בתאריך 17.3.98 אמור להינתן גזר דין בתיק הפלילי שנפתח נגדו בגין עבירת ההתפרצות. המבקש טען כי מאחר ושירותי הרווחה אמורים להציג לקראת מתן גזר הדין תוכנית שיקומית קיימת אפשרות מעשית שלא יוטל עליו עונש מאסר בפועל. לאור דברים אלה ביקש לבטל את ההחלטה בדבר הפקעת הרשיון, שניתנה, כאמור, על פי צד אחד. הוועדה קיבלה את בקשתו והורתה על המשך הדיון ביום 1.4.98. בתאריך 17.3.98 הטיל בית המשפט שדן בעבירת ההתפרצות על המבקש 27 חודשי מאסר בפועל, שמניינם הוא מיום מעצרו, היינו 17.9.97. בתאריך 31.3.98 קיימה ועדת השחרורים דיון נוסף בעניינו של המבקש, והיא החליטה להפקיע את רשיונו על יסוד שני נימוקים: הפרת תנאי הרשיון והטלת תקופת המאסר על המבקש. על החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי, וטען כי הועדה לא היתה מוסמכת להפקיע את רשיונו בפעם השניה, ושיש לזקוף ליתרת המאסר את התקופה שבין מועד מעצרו, כלומר 17.9.97, לבין מועד מתן גזר הדין בעבירת ההתפרצות, דהיינו 17.3.98, זאת למרות שבגזר הדין נקבע שמועד תחילת ריצוי עונש המאסר הוא מועד מעצרו. על החלטה זו מבקש המבקש לערער, וטענותיו זהות לאלו שטען בפני בית המשפט המחוזי.

2.לאור הצהרת המשיבה לפיה יכול המבקש להגיש לוועדת השחרורים בקשה לשחרור מוקדם בהתחשב בכך שהיה נתון במעצר, ביקש בית המשפט ביום 27.12.98 מהמבקש להודיע תוך 15 ימים אם הוא עודנו עומד על בקשתו. משלא עשה כן עלי להחליט בבקשתו, וכזאת אעשה.

3.אין מקום להיעתר לבקשה זו. הפרת תנאי הרשיון היוותה עילה להפקעתו. הוועדה עשתה שימוש בשיקול דעתה, ביטלה את החלטת ההפקעה שניתנה בהעדרו של המבקש, ועל מנת שלא לסתום את הגולל על אפשרות שיקומו, המתינה ולא נתנה את החלטתה הסופית עד למתן גזר הדין בגין עבירת ההתפרצות. משנגזר על המבקש עונש מאסר בפועל, שוב לא עמד לפני הוועדה טעם שיהווה משקל נגד לכך שהמבקש הפר את תנאי רשיונו, והיא החליטה על פי שיקול דעתה להפקיע את רשיונו. על כך אין לבוא עליה בטרוניה. אשר לטענה בדבר מועד תחילת ריצוי יתרת המאסר: העתירה בעניין זה מוגשת מבלי שהמבקש מיצה את ההליך הפתוח בפניו של פניה לועדה בבקשה לשחרור מוקדם בנימוק אותו העלה לפני של ייחוס תקופת המעצר למאסר. בנסיבות אלה אין מקום להיזקק לחלק זה של הבקשה.

הבקשה נדחית.