רע"ב 7959/15 פלוני נ. שירות בתי הסוהר

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 65934-03-15, כב' השופט ג' גדעון ), במסגרתו נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת המשיב שלא לאפשר לו שיחות טלפון – למעט לבא-כוחו.

1.

המבקש הינו עצור בטחוני, שנעצר עד תום ההליכים נגדו. לאחר תקופה מסוימת ששהה המבקש במעצר ולצד העברתו לבית סוהר אחר, נאסר על המבקש לשוחח טלפונית עם אמו ואחותו – כך שהשיחות היחידות שהוא יכול לקיים הן עם בא-כוחו. משפניות המבקש לגורמים במשיב לא נענו בחיוב, עתר המבקש לבית המשפט המחוזי. עתירתו נדחתה, ומכאן הבקשה שבפניי.

2.

לטענת המבקש, המידע החדש החסוי בעניינו – יהא אשר יהא – אינו מצדיק לשלול ממנו שיחות טלפוניות למשפחתו, ולאִמו בפרט. כמו כן, החלטת המשיב אינה מידתית שכן אינה תחומה בזמן, ואף אינה מאפשרת נקיטת אמצעים חלופיים שפגיעתם פחותה, כגון פיקוח והאזנה לשיחותיו של המבקש. עוד טוען המבקש כי התנהגותו במעצר הינה "מופתית", וכן להפליה בינו לבין שותפו לכתב האישום ולתא המעצר, אשר אינו מנוע מלבצע שיחות טלפון.

המשיב גורס כי דין הבקשה להידחות – הן על הסף, שכן מדובר בהחלטה פרטנית בעניינו של המבקש; והן לגופה. המשיב מדגיש כי מדובר באסיר בטחוני – זאת לנוכח האמור בכתב האישום ועל רקע חוות דעת של השב"כ, המעידה על מסוכנות ביטחונית הנשקפת מהמעשים שבהם הואשם. לטענת המשיב, לא מתקיימות בעניינו של המבקש נסיבות המצדיקות חריגה מהכללים החלים על אסירים ביטחוניים, לרבות אלה שעניינם הקשר הטלפוני עם החוץ.

3.

המבקש הוא אסיר בטחוני, כהגדרתו בפקודת הנציבות מס' 04.05.00 "הגדרת אסיר בטחוני", החלה הן על אסיר שפוט והן על עצור. יצוין כי על אף התהייה שהעלה בבקשתו, המבקש לא השיג נגד סיווגו ככזה. ממילא, הכללים החלים על אסירים ביטחוניים חלים עליו. על פי הוראות פקודת הנציבות מס' 03.02.00 "כללים ביחס לאסירים ביטחוניים", באסירים השפוטים או עצורים בגין עבירות נגד ביטחון המדינה

"קיים פוטנציאל ממשי לסיכון ביטחון המדינה בכלל ולסיכון הסדר והמשמעת בבתי הסוהר בפרט, וזאת לאור טיבה, מהותה ונסיבותיה של העבירה שביצעו או שבביצועה הם חשודים..." (סעיף 1(ב) לפקודה). בכל הנוגע לקשר טלפוני עם החוץ, קובע סעיף 19(א) לפקודה כי "ככלל, לא יתאפשר קשר טלפוני לאסירים, למעט אסירים העומדים בתנאי סעיף 4ב' בפקודה זו". בהתאם, קובע סעיף 4 שני תנאים מצטברים להתקיימות החריג, שאז רשאי המשיב שלא להטיל מגבלות על העצור או האסיר. ואלה עיקרם: האחד, כי מדובר באסיר שלא היה חבר בארגון עוין או סייע לארגון כזה – או שגורם ביטחוני שוכנע כי הוא ניתק כל מגע עם ארגון כאמור. השני, כי ניתנה חוות דעת שב"כ או גורם ביטחוני אחר לפיה לא נשקפת סכנה לפגיעה בביטחון המדינה כתוצאה מאי הטלת מגבלות עליו. מהחומר עולה כי תנאים אלה לא מתקיימים בעניינו של המבקש.

יתר על כן. בתיק זה הוגשה חוות דעת חסויה של השב"כ, שהוצגה בהליך קמא ובהתאם להחלטתי הועברה גם לעיוני. לאחר עיון בחומר, לרבות החומר החסוי, שוכנעתי כי המידע בעניינו של המבקש מצביע על מסוכנות גבוהה הנשקפת ממנו לביטחון המדינה. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיב שלא לסטות מהכללים הקבועים בעניינם של אסירים ביטחוניים. כאן, לא זו בלבד שאין חוות דעת לפיה לא נשקפת סכנה לביטחון המדינה – אלא שקיימת חוות דעת שאומרת היפוכו של דבר. נתון זה די בו לבסס הבחנה בין המבקש לבין שותפו בכתב האישום. משכך, החלטת המשיב התקבלה במתחם הסבירות ולאחר שהופעל שיקול דעת על ידי הגורמים המקצועיים הרלוונטיים, והבקשה אינה מגלה טעם לסטות ממנה. עוד שוכנעתי מהחומר כי לא טעה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, לפיה המסוכנות האמורה עלולה להתממש גם במסגרת שיחות טלפון עם בני משפחה מדרגה ראשונה, ואפילו תתבצענה תחת פיקוח מטעם המשיב.

4.

הבקשה נדחית.