רע"ב 815/99 יצחק קיש נ. ועדת השיחרורים

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, אשר דחה את עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים, שלא להעניק לו רשיון חופש.

1.המבקש יוצא ונכנס את שערי הכלא מזה 30 שנה, בגין מגוון רחב של עבירות, וביניהן עבירות רכוש ואלימות, עבירות סמים ועבירות בריחה ממשמורת חוקית. המבקש אף הורשע במעורבות ברצח בין כותלי הכלא, ונדון למאסר עולם.

במהלך השנים זכה המבקש להקלה בעונשו על-ידי נשיא המדינה, וכן זכה במספר רשיונות חופש, אך בכל הפעמים חזר לסורו.

ביום 22.5.96 נדון המבקש ל- 20 חודשי מאסר בפועל, לאחר שהורשע בשורה של עבירות סמים אותן ביצע במהלך שנת 93', עת היה משוחרר ברשיון.

בעקבות הרשעה זו, החליטה ועדת השחרורים ביום 17.6.96, על הפקעת רשיון החופש של המבקש. המבקש הגיש בקשה לקיים דיון מחודש בעניינו. ביום 12.3.97 החליטה ועדת השחרורים להשאיר את ההחלטה בדבר הפקעת רשיון החופש של המבקש על כנה.

הנה כי כן, מאסרו הנוכחי של המבקש מורכב מתקופת הרשיון שהופקע, וכן מתקופת המאסר בן 20 חודשים שנגזרה עליו ביום 22.5.96.

2.ביום 16.6.98 הובא עניינו של המבקש בפני ועדת שחרורים לשם דיון בהענקת רשיון חופש. באת כוח היועץ המשפטי לממשלה התנגדה להענקת הרשיון, לאור החשש לשלום הציבור אם ישוחרר המבקש. טענתה היתה כי המבקש זכה בעבר למספר רשיונות חופש אך חזר לסורו, וכי גם כיום תלוי ועומד נגדו כתב אישום, בשל כך שבעת שהמבקש שהה בכלא ניצן, נתפסו בכליו סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית.

בפני הועדה הובאה חוות דעת מטעם משטרת ישראל, וכן חוות-הדעת של מנהל הכלא. שני הגורמים הביעו התנגדות להענקת רשיון חופש למבקש.

המבקש טען מנגד, כי ברצונו להשתקם ולחזור למסלול נורמלי של עבודה.

נוכח העובדה שהמבקש קיבל בעבר מספר רשיונות חופש אך חזר לסורו; נוכח חוות דעתה של משטרת ישראל המתנגדת לשחרור; נוכח העובדה שהמבקש לא הביע כוונה של ממש לחזור לדרך חיים נורמטיבית; וכן נוכח העדרה של תוכנית שיקום ממשית, החליטה ועדת השחרורים שלא להעניק למבקש רשיון חופש.

3.המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בנצרת, כנגד החלטת ועדת השחרורים, בטענה כי הוכנה עבורו תוכנית לגמילה ולשיקום.

ביום 9.9.98 החליט בית המשפט המחוזי לקבל את העתירה, ולהחזיר את עניינו של המבקש לועדת השחרורים לשם דיון מחדש, במסגרתו תוצג תוכנית השיקום והגמילה לה טען המבקש.

4.ביום 25.10.98 התכנסה ועדת השחרורים. בפני הועדה הוצג מכתב של נציג הרשות לשיקום האסיר, ובו מפורטת תוכנית השיקום המוצעת למבקש. מאידך, הוצגה בפני הועדה חוות-דעת מעודכנת של מנהל הכלא, ובה מובעת התנגדותו לשחרור המבקש, בין היתר נוכח התנהגותו השלילית בכלא.

ועדת השחרורים החליטה שלא להעניק למבקש רשיון חופש, על אף הצגתה של תוכנית שיקום. הועדה ביססה את החלטתה על כך שהמבקש זכה בעבר לרשיונות חופש אך הפר את האמון שניתן בו, וכן על התנהגותו השלילית בכלא. בסוף ההחלטה נאמר:

"אף אם נצא מנקודת הנחה כי המסמך אשר הועבר אלינו מטעם נציג הרשות לשיקום האסיר, הינו תוכנית שיקום מגובשת, ובכך אין אנו משוכנעים- סבורים אנו כי האסיר שבפנינו איננו ראוי לקבל שחרור מוקדם פעם נוספת לאחר שבשתי פעמים קודמות, מעל באמון אשר ניתן בו, ושב לפשוע".

5.המבקש עתר כנגד החלטת ועדת השחרורים לבית המשפט המחוזי בנצרת (עתירת אסיר 752/98). בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בפוסקו:

"...עיון בתיקו של העותר (המבקש) מלמד כי הוא יוצא ובא בין כתלי הכלא מזה 30 שנה. נוסף לכך שזכה פעמיים בשחרור מוקדם ברשיון (והפר את הרשיון), זכה אף בעבר מספר פעמים לקציבת עונשו על-ידי נשיא המדינה. במהלך מאסרו הנוכחי נפתח נגדו תיק בגין שימוש בסמים. כמו-כן נדון בשל העלבת סוהר, ובעת חופשה, זה לא מכבר, נפתח נגדו תיק פלילי בגין תפיסת שטרות כסף חשודים כמזוייפים ברשותו. בנוסף, שב מחופשה באיחור.

כלל האמור לעיל מלמד על כך שהועדה שקלה שיקולים ראויים, והגיעה למסקנה ראויה נכון למועד מתן החלטתה".

6.על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקש שב ומבקש כי יינתן לו לממש את תוכנית השיקום שהוכנה עבורו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המדינה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כפי שהובהר פעמים רבות בפסיקה, בית המשפט אשר דן בעתירת אסיר, אינו יושב כערכאת ערעור על ההחלטה, ותפקידו הוא בביקורת שיפוטית על החלטת הרשות (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תקדין-עליון 86 (2) 1134).

מתן רשיון חופש לאסיר, הוא עניין הנתון לשיקול דעתה של ועדת השחרורים. בית המשפט המחוזי לא מצא פגם בהחלטת הועדה, בהתחשב בכך שהמבקש זכה בעבר במספר רשיונות חופש והקלות בעונש מטעם נשיא המדינה, אך בכל פעם מעל באמון שניתן בו, וחזר לסורו, לעיתים אף בתוך תקופת הרשיון; בהתחשב בעברו הפלילי העשיר של המבקש, ובכך שהוא עומד כיום לדין על עבירה של החזקת סמים שלא לשימוש עצמי בזמן שהותו בכלא; בהתחשב בהתנהגותו השלילית של המבקש בכלא, ובהתנהגותו של מנהל הכלא לשחרורו; וכן בהתחשב בעמדה השלילית של משטרת ישראל לגבי שחרור המבקש; על פי כללי הביקורת שמפעיל בית משפט זה, אין לומר כי בפסק-הדין שניתן בעניינו של המבקש נפל פגם המצדיק מתן רשות ערעור לבחינתו פעם נוספת.

הבקשה נדחית.