רע"ב 8414/16 פרנסואה אבוטבול נ. מדינת ישראל

מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עת"א 18995-04-16, כב' השופטת ד' עטר ), במסגרתה נדחתה עתירת המבקש לשלבו בהליך שיקומי מחוץ לאגף שבו הוא שוהה.

1.המבקש הינו אסיר פלילי המרצה עונש מאסר עולם (לא-קצוב) בגין רצח, החל מיום 29.10.2006. זהו מאסרו הראשון של המבקש, המסווג לקטגוריה א'. לאחר שריצה כ-7 שנות מאסר באגף הפרדה במתקני כליאה שונים בארץ וכ-3 שנות מאסר נוספות באגף השמור, הועבר המבקש לאגף התורני. בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי, ביקש להורות למשיבה לשלבו בהליך שיקומי הכולל שילוב בקבוצות לאסירי-עולם, עבודה עם עו"ס, שילוב בחינוך, יציאה לחדר הכושר, יציאה מהאגף התורני בו הוא שוהה ללא איזוק, וכן ביקורים שלא מקרבה ראשונה. עוד התבקש בית המשפט לדון, "כסעד נגזר", בשינוי קטגוריה של האסיר מקטגוריה א' לקטגוריה ב'.

בית המשפט המחוזי ציין כי המבקש משולב בהליך טיפולי בתוך האגף שבו הוא שוהה, וכי שירות בתי הסוהר מתנגד לשילובו בהליך טיפולי באגף החינוך. על יסוד המידעים שהוגשו לעיונו, קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה האמורה אינה לוקה בחוסר סבירות. בשולי הדברים, צוין עוד כי מדובר באסיר "שמלכתחילה שהה בהפרדה ומזה כשנה שוהה באגף תורני וזאת לאחר שרשויות שב"ס מצאו אפשרות לשלבו באגף זה תוך מתן הדעת לכלל המגבלות החלות בעניינו ותשומת ליבם לאפשרות שילובו בהליך טיפולי ככל שיתאפשר הדבר חלף המגבלות". על רקע זה, נדחתה העתירה. מכאן הבקשה שבפניי.

לטענת המבקש, החלטת בית המשפט קמא עוסקת בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית רבה, הנוגעת לאוכלוסיית אסירים מגוונת – אסירי הפרדה שהועברו לאגפים "רגילים". עוד הדגיש המבקש את החשיבות לאפשר לאסירים ליטול חלק בהליכי שיקום וטיפול בתוך כותלי בית הסוהר ומחוץ להם. במישור הקונקרטי, נטען כי נוצר "מצב כלאיים" שבו מצד אחד מצוי המבקש באגף התורני, ומצד שני "זוכה" למגבלות החלות על אסיר הפרדה. עוד נטען כי החלטת בית המשפט קמא אינה מאזנת בין המידעים וההתנגדות לשלב את המבקש בהליך שיקומי לבין הצורך – גם של המשיבה – כי המבקש ייקח חלק בפעילויות השיקומיות השונות, כאשר אגף החינוך מציע תכניות ייעודיות הנמשכות שנה שלמה. בהמשך להחלטתי, הגישה המדינה במעטפה סגורה את המידעים המודיעיניים החסויים בעניינו של המבקש.

2.לאחר עיון בחומר החסוי, לרבות בבקשה ובהחלטת בית המשפט קמא, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. הבקשה עוסקת בנסיבותיו האישיות של המבקש, והיא תחומה לנסיבות אלה. משכך, אינני סבור כי יש ליתן רשות ערעור. יתר על כן, ועיקר, לא מצאתי מקום להתערבות בהחלטה לגופה. אכן, מעיון בחומר החסוי עולה כי קיימת מניעה לשלב את המבקש בהליך טיפולי מחוץ לאגף שבו הוא שוהה. ודוק, אין מחלוקת כי המבקש השתלב בתכניות טיפוליות שונות במהלך מאסרו. עוד עולה מההחלטה ומעמדת המדינה, כי שילובו בהליכים ובתכניות נוספות נבחן מעת לעת, וככל שהדבר מתאפשר – אף נעשה בפועל. כך, למשל, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף המעבר לאגף התורני נעשה לאחר בחינת אפשרות זו על כל היבטיה ומגבלותיה. ברם בחינה זו מורכבת היא. שיקום האסיר הוא בוודאי אינטרס גם של המדינה. אך זהו אינו האינטרס היחיד. על המדינה לשקול את השיקולים השונים שעל הפרק ולהכריע ביניהם, בהתאם למגבלות וליתרונות הטמונים בכל אחת מהאפשרויות. כך עשתה במקרה זה, והחלטתה איננה בלתי סבירה או בלתי מידתית באופן המגלה טעות בהחלטת בית המשפט קמא והמצדיק התערבות בית משפט זה. באשר לשינוי הקטגוריה, עולה כי אין קשר הכרחי בינו לבין שילוב בהליך טיפולי. מבלי להביע עמדה בשאלה, בפני המבקש עומדות הדרכים הקבועות בדין לפעול לשינוי הסיווג.

הבקשה נדחית.