רע"ב 8575/00 מדינת ישראל נ. מוניר פתחי סעיד

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתיק עע"א 1088/00 מיום 7.11.00 במסגרתו ביטל בית משפט קמא את החלטת ועדת השחרורים והורה על שחרורו המוקדם של המשיב ממאסרו.

המדינה מבקשת לבטל את פסק הדין ועמו את ההחלטה על שחרורו המוקדם של המשיב ולהותיר על כנה את החלטת ועדת השחרורים אשר סרבה לבקשת השחרור המוקדם.

2.אנו מחליטים להיענות לבקשת רשות הערעור ולדון בבקשה כבערעור לגופו.

3.המשיב תושב ואזרח ישראל מרצה עונש מאסר של 13 שנים לאחר שהורשע ביום 4.2.90 בשורה של עבירות בטחוניות חמורות, ובהן מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעות לאויב, וריגול חמור. תאריך סיום מאסרו בינואר 2002 ומועד שחרורו המינהלי באוגוסט 2001.

במהלך תקופת מאסרו הגיש המשיב מספר בקשות לועדת השחרורים לשחרור מוקדם וחלק מהחלטותיה שמשו אף יסוד להתערבות ערכאות שיפוטיות שונות אולם בקשותיו נדחו מן הטעמים העיקריים כי לא הביע חרטה על מעשיו וכי מסוכנותו נותרה בעינה.

לאחר מספר הליכים בפני ועדת השחרורים קיימה הועדה ב27.7.00- דיון חוזר בבקשת המשיב לשחרור מוקדם והחליטה שוב לדחות את בקשתו משלא השתכנעה כי חל שינוי של ממש במידת מסוכנותו לבטחון הציבור. על החלטה זו הוגשה עתירה לבית המשפט המחוזי בנצרת אשר החליט לקבלה ולבטל את החלטת הועדה מן הטעם שלא הוכחה מסוכנותו של המשיב לציבור ומצא כי אין ללמוד על קיום סיכון מדבריו בראיון עתונאי שמסר, ואשר בו, על פי הטענה, התפאר במעשי העבירה שביצע, וכן נוכח העובדות כי הותרה לו יציאה לחופשה אחת בת 72 שעות המלמדת כי בפועל לא נשקפת סכנה מפניו, ומאחר שנותר לו לרצות עוד תקופת מאסר קצרה יחסית.

4.המדינה עותרת לביטול פסק הדין וטענתה העיקרית היא כי אין מקום להתערב בהחלטת ועדת השחרורים אשר הושתתה על שיקולים סבירים.

5.נתנו דעתנו לנסיבות הענין ובאנו לידי מסקנה כי יש לקבל את טענת המדינה, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהותיר את החלטת ועדת השחרורים בעינה. החלטת הועדה על פיה שחרורו המוקדם של המשיב עלול לסכן את שלום הציבור ובטחונו הושתתה על בסיס ראייתי המתמשך על פני תקופה ארוכה, אשר ממנו ניתן היה להסיק כי לא חל שינוי של ממש בהתייחסותו של המשיב למעשים בגינם הורשע, וכי השקפותיו נותרו כשהיו ועשויה להתפרש מהתבטאויותיו אף נכונות לתרגמן לשפת-מעשה. ראיות אלה הונחו בפני ועדת השחרורים לצורך בקשות חוזרות ונשנות להקדמת השחרור והוא הדין בהליך זה, ובינתיים נוספו להן ראיות נוספות העשויות להוות חיזוק נוסף למסקנת הועדה בדבר קיום סיכון בטחוני הנשקף מהמשיב. בשים לב לאלה, אנו סבורים כי לא היה מקום להתערב בשיקול דעת ועדת השחרורים, בהינתן אמות המידה שהוצבו על ידי בית משפט זה לענין התערבות בהחלטות הועדה.

לאור זאת אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא וקובעים כי החלטת ועדת השחרורים מיום 27.7.00 תעמוד בעינה.