פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
8874/18
לפני:
כבוד השופט א' שטיין
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על
פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד בעת"א 34356-08-18 מיום
2.12.2018 שניתן על ידי כב' השופטים ד' מרשק מרום, ש' בורנשטין וע' ניר נאוי
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
1.
לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, אשר ניתן ביום 2.12.2018 ב עת"א 34356-08-18
(השופטים
ד' מרשק מרום , ש' בורנשטין ו ע' ניר נאוי ) ודחה את עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים שלא לאשר לו שחרור על תנאי לאחר ריצוי שני שלישים ממאסרו.
הרקע לבקשה
2.
ביום 23.11.2010 נתן בית המשפט המחוזי ירושלים גזר דין בת"פ (י-ם) 157/08 (השופטת נ' בן אור ) ובו הטיל על המבקש, בין היתר, עונש של 17 שנות מאסר בפועל
בגין עבירות שונות אשר כללו תקיפת קטין, עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא ל חוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: ה חוק ) (ריבוי עבירות); חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק (ריבוי עבירות); התעללות גופנית ונפשית בקטין עליו הוא אחראי, עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק (ריבוי עבירות); וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק.
3.
על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור אשר נדון בבית משפט זה (ע"פ 64/11). ביום 27.4.2014, זיכה בית משפט זה (השופטים ס' ג'ובראן , י' עמית ו א' שהם ) את המבקש, מחמת הספק, מאחד האישומים החמורים, קבע כי חלקו במעשי העבירה בהם הורשע היה פחוּת בהשוואה לשותפיו והעמיד את עונשו על 14 שנות מאסר בפועל מיום המעצר.
4.
לאחר ריצוי שני שלישים ממאסרו, הגיש המבקש בקשה לשחרור מוקדם על תנאי לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001. ביום 13.8.2018 נדונה הבקשה בפני ועדת השחרורים בבית הסוהר מעשיהו בוש"ר 41960-09-16 (השופט ש' איזקסון -יו"ר הועדה, ד"ר ת' ברנבלום ו ר' לנצנר ). הועדה קבעה כי המבקש איננו ראוי לשחרור מוקדם על תנאי, שכן: המבקש לא עבר טיפול כלשהו בין כותלי הכלא כדי לשנות את תודעתו העבריינית; אף שתחילה הביע המבקש נכונות לעבור טיפול במסגרת מחלקת אלמ"ב, בהמשך – כשהדבר התאפשר – סירב לכך; גורמי רש"א התרשמו שהמבקש איננו מתאים לתכנית בפיקוחם; ומסוכנתו לא פגה. לפיכך, דחתה הועדה את בקשת המבקש לשחרור מוקדם.
5.
נגד החלטה זו עתר המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. בעתירתו, טען המבקש כי הועדה נתנה את החלטתה מבלי לעיין באסופת המכתבים שהלה הניח לפניה.
6.
בפסק דינו מיום 2.12.2018 , דחה בית המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש. בית המשפט קבע כי רוב טענותיו של המבקש שהועלו בכתב העתירה נוגעות להליך העיקרי עצמו ולא לעתירה נגד החלטת הועדה. בנוסף, קבע בית המשפט כי "החלטת הוועדה שניתנה אינה רק סבירה, אלא אף מתבקשת בנסיבות העניין". זאת, הן בשל הנסיבות שפורטו בהחלטת הוועדה (ובפסק דינו, בהרחבה) והן בשל העובדה שהמבקש לא שילם אפילו חלק מהפיצויים לנפגעי העבירות אשר נפסקו לחובתו בת"פ (י-ם) 157/08 הנ"ל.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
דיון והכרעה
7.
הבקשה דנן אינה מעלה לדיון כל עניין משפטי בעל חשיבות כללית כנדרש ברע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986). משכך, אינני רואה הצדקה להתיר למבקש לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד שדחה את עתירתו.
8.
אעיר, מעבר לנדרש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנומק לעילא ולעילא, ואילו נדרשתי לבחון אותו לגופו לא הייתי משנה בו דבר.
9.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, ד' בשבט התשע"ט (10.1.2019).
ש ו פ ט