רע"ב 9046/18 פלוני נ. שרות בתי הסוהר

1.

המבקש, אסיר המרצה עונש מאסר של שלוש שנים ותשעה חודשים בגין עבירות תקיפה ואיומים בבית הכלא "צלמון", ביקש לצאת לחופשה חריגה לצורך ביקור אחותו החולה במחלה אנושה. בקשתו נדחתה על בסיס התנגדותה של ועדת האלמ"ב נוכח המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו כפי שעולה מחוות דעתה (להלן: חוות הדעת ). בחוות הדעת צוין כי המבקש לא הפנים את תכני הטיפול כראוי, וניכר כי למרות שלעתים הוא מודה ומפרט את התנהגותו האלימה, הוא טרם ערך תהליך מעמיק לגבי התנהגותו וחומרת מעשיו.

2.

עתירתו של המבקש לבית המשפט המחוזי (השופט י' בן-חמו ) נדחתה בפסק דין מיום 16.9.2018. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בחוות הדעת, לרבות בחלקה החסוי, אשר נקבע כי "יש בו כדי לתמוך בקביעת ועדת האלמ"ב לפיה אין אפשרות לשלול את מסוכנות העותר ביציאה לחופשה חריגה", הגיע בית המשפט למסקנה כי החלטת ועדת האלמ"ב הינה "סבירה, מנומקת ומבוססת".

3.

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי עניינו מעלה "שאלה עקרונית הנוגעת להגדרת 'מחלה אנושה' כמשמעותה בסעיף לח.2.ה לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר חופשות אסירים 04.40.00". זאת, לנוכח עמדה שלטענת המבקש הוצגה מטעם המשיב במהלך הדיון בבית משפט קמא, לפיה המחלה ממנה סובלת אחותו אינה מחלה אנושה.

4.

דין הבקשה להידחות. אכן, רשות ערעור בעתירות אסירים תינתן ככלל רק כאשר מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של מגיש הבקשה (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986 )). עניינו של המבקש אינו מעלה כל שאלה מסוג זה.

בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי בין השאלה שהציג המבקש בבקשתו (מבלי לחוות את הדעת לעניין עקרוניותה ) לבין פסק דינו של בית משפט קמא – אין כל קשר. דחיית עתירתו של המבקש לצאת לחופשה מטעמים מיוחדים התבססה, כאמור, על התמונה הבעייתית שעלתה מחוות דעתה המנומקת של ועדת האלמ"ב , ובכלל זאת הערכת מסוכנותו כגבוהה.

5.

אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית.