רע"ב 9094/05 חאלד ג'בארה איברהים נ. מדינת ישראל

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' השופטים: מ' נאמן, ר' שפירא ומ' פינקלשטיין). בפסק הדין דחה בית משפט קמא את עתירתו של המבקש, שהופנתה כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן – הוועדה) שלא לשחררו על תנאי לאחר שריצה שני שלישים מתקופת המאסר בפועל שהושתה עליו.

2.ביום 1.6.04 הורשע המבקש, על פי הודאתו, בעבירות של החזקת נשק ותחמושת ותקיפת שוטר במילוי תפקידו. דינו נגזר, ביום 8.12.04, ל-13 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הושת עליו מאסר על תנאי וקנס כספי. ביום 4.8.05 החליטה הוועדה שלא ליתן למבקש שחרור על תנאי. הוועדה קבעה, כי הגם שהמבקש הוא בן למשפחה נורמטיבית והוכנה לו תוכנית שיקום מפורטת, יש לדחות את בקשתו בשל התנהגותו ומסוכנותו. למסקנה זו הגיעה הוועדה לאור פרטי מידע, בחלקם סודיים, כי בשהותו בכלא הוא התנהג בצורה רוויה בהסתה לאומנית על רקע דתי ואף התחמק מעבודות. העתירה שהגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים נדחתה, לאחר שבית המשפט מצא כי בשיקולי הוועדה לא נפל פסול. בבקשת הרשות לערער מכחיש המבקש, כי התנהג כמיוחס לו. כמו כן, הוא מלין על כך שבית המשפט והוועדה לא איפשרו לו להתגונן בפני ההאשמות שמקורם באותם פרטי מידע.

3.מקרה זה אינו בא בגדר המקרים בהם יש ליתן רשות ערעור. לא מצאתי שנפל פגם בשיקוליה של הוועדה. התנהגותו של המבקש, כפי שהיא מצטיירת מהמידע שהגיע לידי הוועדה, אינה מזכה אותו בשחרור מוקדם. בצדק ציינה הוועדה, כי התנהגותו של המבקש בבית הסוהר, במשולב עם אופי העבירות בהן הורשע, מצביעות על מסוכנות וחשש לשלום הציבור. גם בטענות המבקש כנגד התנהלות ההליך בוועדה ובבית המשפט המחוזי אין ממש. בית המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות הוועדה, אלא רק בוחן את סבירותן, על פי אמת המידה הנהוגה בביקורת על החלטותיה של רשות מינהלית (רע"ב 4570/02 מועתסם מחאמיד נ' מדינת ישראל , פ"ד נו (5) 236, 239). נוכח אופיין של הטענות שהועלו נגד המבקש ומקורות המידע עליהם הן מסתמכות, אין לומר כי הדרך בה בחרה הוועדה לבחון את טענות המדינה אינה ראויה.

4.אשר על כן, הבקשה נדחית.