רע"ב 9424/03 מוחמד אכרם דהאמשה נ. מדינת ישראל - ועדת שחרורים

המבקש מרצה, בבית הסוהר חרמון, עונש של 24 חודשי מאסר בגין ביצוע עבירות של החזקת נשק שלא כדין, לפי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן-החוק), עבירה של תקיפת שוטר, לפי סעיף 273 לחוק וכן עבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

המבקש פנה לועדת השחרורים של בית הסוהר צלמון בבקשה לשחרור מוקדם לפי סעיף 25 לחוק שחרור על- תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן-חוק השחרור), וזאת בתום ריצוי 2/3 מתקופת המאסר שהושתה עליו.

ועדת השחרורים דחתה, ביום 10/09/03, את בקשתו של המבקש. הועדה קבעה כי מדובר במבקש, המרצה עונש מאסר שני בגין אותן עבירות ואשר את המאסר הראשון ריצה בעבודות שירות. עוד קבעה הועדה כי נסיבות העבירה אשר בגינה מרצה המבקש את עונשו מלמדת על חומרה מיוחדת, עברו הפלילי של המבקש משלב אלימות, עבירות רכוש וכן עבירות בנשק, וכן ריבוין של העבירות שהיו בעברו של המבקש אכן מעידות על מסוכנותו וזאת בנוסף לעובדה שהוא נענש בעבר בגין עבירות דומות ולא השכיל ללמוד את הלקח וחזר לסורו.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בנצרת, עתירה כנגד החלטתה של ועדת השחרורים. ביום 08/10/02, דחה בית-המשפט המחוזי את עתירתו של המבקש. בית- המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי בבואה של ועדת השחרורים להחליט בעניין שחרור ברשיון, עליה לבחון לאור סעיף 9 לחוק השחרור גם את עברו של המבקש על-מנת להגיע למסקנה אם קיים חשש לשלום הציבור בעת שהמבקש ישוחרר ברשיון. על-כן בנסיבות הקיימות נקבע כי קיים חשש לשלום הציבור אם המבקש ישוחרר שחרור מוקדם ועל-כן אין להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים.

ומכאן הבקשה שבפני למתן רשות ערעור:

בא-כוח המבקש טוען כי נפלו פגמים בשיקול דעתם של ועדת השחרורים וכן של בית המשפט המחוזי, אשר הובילו להחלטה הנגועה בחוסר איזון סביר וראוי בין השיקולים שעליה לשקול והתעלמו משרשרת שיקולים רלוונטיים ששומה עליהם לשקול. עוד טוען בא-כוח המבקש כי התנהגותו בבית הסוהר מעידה על כך כי חל שינוי ממשי בהבנת חומרת מעשיו וברצונו של המבקש להשתלב בחברה וכן בתרומה לה. נוסף על כך טוען בא-כוח המבקש כי על-פי ההלכה הפסוקה, יש מקום לבחון האם, לאחר שהמבקש ריצה 2/3 מעונש המאסר שהוטל עליו, הוא עודנו מהווה סכנה ממשית לציבור וכי תפקידה של ועדת השחרורים הינו מניעתי ולא ענישתי. יתרה מכך טוען בא-כוח המבקש כי נתוניו האישיים של המבקש, גילו ומצבו המשפחתי, גוברים על השיקולים האחרים.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הועדה, לאחר בחנה את מכלול נתוניו האישיים של המבקש, קבעה כי הינו מסוכן לציבור ועל כן לא מתקיים אחד משני התנאים לשחרורו של אסיר על תנאי ממאסרו בהתאם להוראות חוק השחרור. עוד טוענת המשיבה כי בקשתו של המבקש אינה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ואינה מעלה נושא אחר שחשיבותו היא כללית ועל כן דינה להידחות.

לאחר שעיינתי בטיעוני שני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

על פי ההלכה הפסוקה, גדר התערבותו של בית- המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית-המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הוועדה. (ראה בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פד"י נה(2) 838 בעמ' 871).

דברים אלה מקבלים משנה תוקף במיוחד לאחר כניסתו לתוקף של חוק השחרור, בייחוד מקום שבית משפט זה מבקש לחזור ולבחון את טענות העותר ב"גילגול שלישי" (ראה רע"ב 4570/02 מועתסם מחאמיד נ' מדינת ישראל , פד"י נו(5) 236).

ועדת השחרורים שקלה היטב את כל השיקולים הרלוונטיים הדרושים לבחינת שחרורו ברשיון של המבקש, ולנגד עיניה עמד השיקול של מסוכנותו של המבקש לציבור, אשר הורשע בשנית בגין אותן עבירות וחרף צבירתו של עבר פלילי "עשיר", הרי שהדבר לא הרתיעו כלל, כך שבמסגרת שקילת השיקולים השונים בבואה של ועדת השחרורים לבחון את שחרורו של אסיר ממאסר, ידו של שיקול המסוכנות, כשיקול עיקרי, הוא על העליונה (ראה בג"ץ 3439/99 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים - גוש דרום, תק-על 99(2), 1114).

יתרה מכך, הלכה פסוקה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסיר איננה ניתנת כדבר שבשיגרה, אלא רק במקרים מיוחדים וחריגים, אשר בהם מתעוררת בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית (ראה רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל , תקדין 86(2) ע' 1134). במקרה דנן סלע המחלוקת נסב סביב מחלוקת עובדתית גרידא בנוגע לשיקולי שחרור, כך שאין המקרה הנדון נמנה עם המקרים אשר בהם תינתן רשות ערעור.

סוף דבר: הבקשה נדחית.