רע"ב 9463/08 איסמעיל חליל מרואן נ. שב"ס- שירות בתי סוהר

1.

המבקש הורשע בשנת התשס"א-2001 בעבירות של אינוס, חטיפה לשם סחיטה, כליאת שווא וקשירת קשר לביצוע פשע, ונשפט לתקופת מאסר בת עשר שנים. משסיים המבקש לשאת בשני שלישים של מאסרו, הוא פנה לוועדת השחרורים בבקשה לשחררו על תנאי. בתאריך 28.11.07 דחתה הוועדה את הבקשה, מן הטעם כי העבירות בהן הורשע המבקש מעידות על סכנתו לציבור, וכי סכנה זו גוברת מאחר ולא ניתן לשלבו בתוכנית שיקום אפקטיבית (הוא תושב בית לחם), וממילא גם לא ניתן לפקח על התנהגותו. קודם להחלטתה עיינה הועדה גם במידע מסווג, בו גילתה כי התנהגות המבקש בין כותלי הכלא היתה שלילית ביותר.

2.

המבקש ערער על אותה החלטה בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וזה פסק, כי המבקש אינו מסוכן מבחינה מינית, וכי על ועדת השחרורים לדון במידת מסוכּנותו פעם נוספת, לאור דו"חות מודיעין חדשים שהתקבלו בעניינו, ותוך מתן אפשרות לבא-כוחו לעיין בתמציתם של אותם דו"חות. בעקבות כך חזרה הועדה ודנה בבקשתו של המבקש להשתחרר והחליטה כי אין מקום לקבלה. נקבע, כי המידע המסווג בעניינו של העותר מצביע על מסוכּנות כללית, מאחר והוא עמד בקשרים עם גורמים עוינים בשטחים, אליהם העביר מידע על אסירים החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל.

3.

המבקש חזר והביא את השגותיו בפני בית-המשפט המחוזי, אולם הן נדחו. נקבע כי התערבות בית המשפט אינה נדרשת מקום שלא נמצא כי בהחלטתה של ועדת השחרורים נפלו פגמים מהותיים. כן נקבע, כי העבירות החמורות אותן ביצע המבקש, בצירוף המידע שהתקבל על התנהגותו השלילית במהלך מאסרו – מהווים תשתית מספקת לדחיית בקשתו להשתחרר. לבסוף, נקבע כי העובדה ששותפיו לעבירות שוחררו על-תנאי, אין בה כדי להצדיק את שחרורו שלו, מאחר ונסיבותיו האישיות שונות.

4.

בעקבות כל אלה הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית בה הוא עותר ליתן לו רשות לערער בפני בית משפט זה. בפיו שורה של טענות: הקביעה כי לא ניתן לשלבו במסגרת תוכנית שיקום משום היותו תושב השטחים, מפלה לרעה אסירים תושבי השטחים בבקשותיהם לשחרור על-תנאי; דו"חות המודיעין בעניינו לא הוכחו כאמינים, ולא נחשפו בפניו במלואם באופן שיאפשר לו להתגונן כהלכה; המידע המודיעיני בדבר התנהגותו בכלא עומד בסתירה לדיווחים בהם נכתב כי התנהגותו נאותה; שותפיו לעבירות שוחררו על-תנאי; ולבסוף, נטען כי נסיבותיו האישיות – רווק בן 36 שזוהי לו הרשעתו הראשונה, מצדיקות את שחרורו.

5.

אין בידי להיעתר לבקשה. חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 אינו מקנה לאסיר זכות לשחרור מוקדם, אלא את הזכות לפנות לוועדת השחרורים לה מסור שיקול הדעת להיעתר לו, ככל שיימצא כי הוא ראוי לכך ואינו מהווה סכנה לציבור. שאלת הסכנה הנשקפת מהמבקש היא שאלה עובדתית, ולאחר שזו נבחנה בידי וועדת השחרורים, היא שבה ונבחנה על ידי בית משפט קמא. לא מצאתי מקום או עילה לכך שבית משפט זה יידרש לעניין בשלישית, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.