רע"ב 96/17יקיר פדידה נ. שירות בתי הסוהר

1.

המבקש הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות אינוס ומעשים מגונים בקטינה כבת 16, והוא מרצה עונש מאסר בפועל של 4 שנים מאז יום 5.1.2014. בקשתו לשחרור מוקדם לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי ) נדונה לפני ועדת השחרורים ונדחתה, לאחר שהתברר לוועדה כי המבקש לא השתלב בטיפול ייעודי בין כתלי הכלא.

2.

המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, במסגרתה טען כי החלטת הוועדה איננה סבירה, שכן הוא עבר הליכים טיפוליים שונים המיועדים לעברייני מין בין כתלי הכלא, וכי בקשתו להשתלב בטיפול ייעודי נדחתה אך בשל יתרת מאסר קצרה. בית המשפט דחה את העתירה. נקבע כי ועדת השחרורים שקלה בצדק לחובת המבקש את אי השתלבותו בטיפול ייעודי, הגם שהסיבה לכך הייתה יתרת המאסר הקצרה שנותרה לו. הודגש כי השאלה האם אי ההשתלבות נבעה כתוצאה ממדיניות שב"ס אינה רלבנטית לענייננו, והחשוב הוא שהמבקש לא השתלב בטיפול ייעודי ועל כן ההערכה לגבי מסוכנותו נותרה בינונית.

3.

על כך הוגשה הבקשה שלפני, במסגרתה נטען כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא שגוי. טענתו העיקרית של המערער היא כי פסק הדין מרוקן מתוכן את הוראות חוק שחרור על תנאי, וכי באי מתן אפשרות לאסירים השפוטים לתקופות קצרות להשתלב בטיפול ייעודי שעשוי להפחית את רמת המסוכנות הנשקפת מהם, יש כדי להציב משוכה שלא ניתן לעברה. כן נטען כי בית המשפט התעלם מנתונים שונים שהטו את הכף לטובת המבקש, בהם העובדה שהוא שילם את הפיצוי שהושת עליו בגזר הדין; העובדה שזוהי הרשעתו היחידה של המבקש בפלילים; העובדה שהוא השתלב בטיפולים קבוצתיים בכלא; ותכנית הרשות לשיקום אסיר שהוכנה עבורו.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור על החלטה בעתירת אסיר תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינו הפרטי של אותו אסיר (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)).

לא מצאתי כי במקרה דנן מתעוררת כל שאלה כאמור. תנאי הכרחי לשחרור מוקדם של אסיר הוא כי לא נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור (סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי; וזהו אף הכלל העומד ביסודו של סעיף 12 לחוק זה, בו נתלה המבקש בבקשתו). בצדק על כן קבע בית משפט קמא כי השאלה למי האחריות לכך שהמבקש לא השתלב בטיפול ייעודי איננה רלבנטית לענייננו, שכן הערכת המסוכנות שלו נותרה בינונית. ובצדק גם הזכיר בית המשפט כי מקומן של טענות בענין מדיניות שב"ס, ובכלל זה מדיניות השיקום, להישמע בהליך המתאים ולא במסגרת בקשת אסיר לשחרור מוקדם. קביעות אלה של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלות עקרוניות, והן מקובלות עליי גם לגופן.

5.

גם טענותיו האחרות של המבקש, בכללן כי הוועדה לא שקלה את מלוא השיקולים בעניינו, אינן מעוררות כל שאלה עקרונית.

6.

אשר על כן, לא ראיתי מקום ליתן רשות הערעור. הבקשה נדחית.