רע"פ 10006/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.המבקש, בעת שהיה בן 15 שנים וחצי בלבד, נתפס לאחר שיידה בצוותא עם אדם אחר אבן לעבר משאית, שנסעה בכביש הסמוך לשכונת רמות בירושלים. הוא הועמד לדין בפני בית-משפט השלום לנוער בבירה, והורשע בסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה – עבירה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעתו, ולאחר שנשקלו הנסיבות המקלות שלזכותו, ובהן תסקיר חיובי מטעמו של שירות המבחן, נגזרו למבקש שלושה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, ומאסר על-תנאי בן חמישה חודשים.

2.ערעור, שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים, נשען בעיקרו על הטענה כי עובדת היותו קטין הצדיקה הימנעות מהרשעה. בית-משפט קמא (סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) לא ראה לקבל טענה זו, ועל יסוד חומרתה היתרה של העבירה שבביצועה הורשע המבקש, דחה את הערעור. עם זאת, ריצויו של העונש עוכב כדי שלא לפגוע בלימודיו של המבקש.

3.בבקשה שבפני עותר המבקש כי יורשה לו לערער בשנית על פסק-הדין בענינו. אולם, אף כי בא-כוחו שמטעם הסנגוריה הציבורית טען למרשו כל שיכול היה לטעון, לא נמצאה לי עילה לשנות מהכרעתן של הערכאות הקודמות. טענתו העיקרית של המבקש היא כי יסוד ההרתעה הושג מעצם קיומם של ההליכים המשפטיים, וכי היה על בית-משפט השלום ליתן משקל משמעותי לתסקיר החיובי בענינו. עוד שב הוא ושוטח את שורת הנסיבות המקלות שלזכותו, ומביע חשש מפגיעה בהמשך לימודיו ובגיוסו לצה"ל עקב ההרשעה. טענות אלו, המצטמצמות לענינו המסוים של המבקש ואינן מעלות שאלה משפטית כללית, אין בכוחן להקים בסיס לדיון חוזר, שלישי במספר, בפרשה זו.

4.באשר לניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו צביון עקרוני, המצדיק את הידרשותו של בית-המשפט העליון לענין – וזאת בטענה כי פסיקותיהם של בתי-המשפט מתאפיינות בחוסר אחידות בענישתם של קטינים בעבירה לפי סעיף 332 הנ"ל – הרי דומה כי ניסיון זה לא יוכל לצלח, וזאת לאור טענה אחרת שאף אותה מעלה המבקש, ולפיה ענישתו של אדם היא לעולם אינדיבידואלית וכפופה לנסיבות בגינן הורשע. נסיבותיה של פרשה זו, ועמדו על כך ערכאות קמא, הן חמורות, שכן אינך יכול אלא לשער את מידת הנזק שעלול היה להיגרם לו חלילה הסתיים האירוע בפגיעה בכלי-הרכב או במשתמשים אחרים בדרך. כנגדן, איזנו הערכאות הקודמות כראוי את נסיבותיו המקלות של המבקש, ובהשיתן עליו עונש קל יחסית, שריצויו עוכב עד אשר יסיים המבקש את חוק לימודיו, צמצמו במידת הניתן את הפגיעה הכרוכה בהרשעתו ובענישתו של מי שהיה בעת ביצוע העבירה, ועודו, קטין. גישה זו, אוסיף, עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה, הקובעת כי נקודת המוצא היא בהרשעתו של קטין שביצע עבירה, ואולם זאת לא ייעשה קודם לבחינתם של כלל השיקולים הנוגעים בדבר, לרבות ענינו של היחיד ואינטרס הציבור (ראו ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים , פ"ד מו(1) 634; ע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלוני ואח' , טרם פורסם, 13.3.06).

מטעמים אלה, הבקשה נדחית.