רע"פ 10013/05 יניב לוי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 28.8.03, לבית-משפט השלום בראשון-לציון כתב אישום (ת.פ. 3968/03), המייחס לו ארבעה אישומים. עבירות איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירות של הטרדה לפי סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ"ב-1982 ועבירות של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בשל החלטתה של המתלוננת להפסיק קשר רומנטי עם המבקש, איים המבקש בפגיעות קשות כלפיה וכלפי בנותיה, הטרידה טלפונית והפר הוראות חוקיות בהם נצטווה, שלא ליצור קשר עם המתלוננת, לרבות מקרה בו רדף אחריה מחוץ לתחנת המשטרה, אליה הגיעה, על-מנת להגיש תלונה כנגדו.

כמו-כן, כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בראשון-לציון כתב אישום נוסף (ת.פ. 3971/03), המייחס לו עבירה של בריחה ממשמורת חוקית לפי סעיף 257(2) לחוק העונשין.

במסגרת כתב האישום שהוגש כנגד המבקש (ת.פ. 3968/03), הוגשה בקשה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית-משפט השלום בראשון-לציון הורה על מעצרו של המבקש עד למתן החלטה אחרת. מייד לאחר תום הדיון בעניינו של המבקש, הוצמד אליו מאבטח של בית-המשפט על-מנת לאכוף את מעצרו עד למתן החלטה אחרת. בשלב מסוים, הוצא המבקש בליווי מאבטח בית-המשפט (להלן: המאבטח) מאולם בית-המשפט אל המסדרון שבקומת בית-המשפט. מששמע המאבטח שמילא תפקידו כדין, צעקות שבקעו מאולם בית-המשפט, ניגש הנ"ל לבדוק סיבת הצעקות באולם, בשלב זה, ברח המבקש לכיוון מעלית קומת בית-המשפט, נכנס אליה ולאחר מכן רץ אל מחוץ לבנין בית-המשפט לכיוון כללי של התחנה המרכזית בראשון לציון. רק לאחר מרדף של מספר מאבטחים שדלקו אחריו, נתפס המבקש והוחזר למשמורת חוקית בה היה נתון בטרם בריחתו.

בית-משפט השלום בראשון-לציון (כבוד השופט א' הימן) הרשיע, ביום 8.12.03 את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום (ת.פ. 3968/03 ו-ת.פ. 3971/03) וביום 31.12.03 הטיל עליו, בהתאם להמלצת שירות המבחן, עונשים נפרדים בשני התיקים. בת.פ. 3971/03 הטיל בית-המשפט על המבקש צו מבחן "טהור" לתקופה של שנה ובתנאים של השתתפות בטיפול קבוצתי וטיפול פרטני. בת.פ. 3068/03 הטיל בית-המשפט על המבקש עונש של שנים-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתחייבות כספית בסך של 5,000 ש"ח.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים א' טל וי' שיצר) קיבל, ביום 2.10.05, את הערעור והטיל על המבקש עונש מאסר בפועל של ארבעה חודשים שירוצה מאחורי סורג ובריח. ייתר חלקי גזר-הדין נשארו בעינם. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי לא מצא מקום לשקול את ביצוע העונש בדרך של עבודות שירות.

יש לציין, כי במקביל להליכי הערעור בבית-המשפט המחוזי, פנה שירות המבחן בתסקיר מיום 14.3.04 לבית-משפט השלום בראשון-לציון אשר נתן את צו המבחן, בבקשה לבחון מחדש את עניינו של המבקש. הדיונים בבקשת שירות המבחן נמשכו במשך כחצי שנה ועד ליום 26.9.04, סמוך לפני שמיעת ערעורה של המשיבה בבית-המשפט המחוזי. במועד זה, טוען בא-כוח המשיבה, עדיין דווח על-ידי שירות המבחן על סיכון מצדו של המבקש כלפי המתלוננת ולכן החליט בית-משפט השלום: "בשלב זה לא להפקיע את המבחן...". בית-משפט השלום הזהיר את המבקש, כי עלולים לגזור את דינו מחדש אם לא יישמע להוראות שירות המבחן. עוד יש לציין, כי בית-המשפט המחוזי ביסס את פסק-דינו, בין היתר, על מכלול תסקירי שירות המבחן שהוגשו אודות המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. ביום 27.10.05 החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

לטענת בא-כוח המבקש, בהתאם לתיקון תשס"ד לפקודת המבחן, לא ניתן לגזור מאסר בפועל יחד עם צו מבחן והיות וצו המבחן שהושת על המבקש כבר בוצע בזמן שבית-המשפט המחוזי נתן את פסק-דינו, הרי שלא ניתן לבטלו ובכל מקרה בית-המשפט לא הורה לבטלו, ולכן לא היה בסמכות בית-המשפט המחוזי לגזור על המבקש עונש מאסר בפועל. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי בית-המשפט המחוזי חרג מהנוהג המחייב של ניכוי ימי מעצר וזאת ללא הצדקה מספיקה.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); כך, למשל, נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל

(לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בא-כוח המבקש טוען, כי לאור תיקון תשס"ד של סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת המבחן), הרי שבית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך להטיל עליו עונש מאסר בפועל לצידו של צו מבחן.

הוראת סעיף 1 לפקודת המבחן קובעת, כי:

"1. סמכות בית המשפט ליתן צו מבחן (תיקון: תשס"ד)

הואשם אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, אלא שבהתחשב בנסיבות הענין, ובכללן אפיו של האדם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקילה שבה נעברה העבירה, ראוי, לפי דעתו, להעמיד את העבריין במבחן, רשאי בית המשפט לעשות אחת מאלה:

(1) להרשיעו ולהורות כל אחד מאלה:

(א) להעמידו במבחן;

(ב) להעמידו במבחן, ולהטיל עליו אחד או יותר מהמפורטים בפסקאות (1) עד (5), בהתאם להוראות פרק ו' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין), לפי הענין:

...".

ברם, מקרהו של המבקש אינו נשלט על-פי הוראת סעיף 1 לפקודת המבחן, אשר תוקנה ביום 12.8.04, היות והתיקון קובע הוראות מעבר מפורשות, אליהן לא התייחס המבקש. ואלו הן:

החוק לתיקון פקודת המבחן (מס' 4), התשס"ד-2004 (להלן: החוק) קובע, כי:

"13. (א) הוראות הפקודה כנוסחן בחוק זה, למעט סעיף 21 לפקודה כנוסחו בסעיף 11 לחוק זה, יחולו גם על הליכים פלילייים תלויים ועומדים, אם במועד תחילתו של חוק זה טרם ניתנה בהם הכרעת דין.

(ב) סעיף 21 לפקודה כנוסחו בסעיף 11 לחוק זה יחול גם על נבחן שהוטל עליו עונש על העבירה המקורית ביום תחילות של חוק זה או לאחריו."

החוק קובע, כי התיקון יחול, למעט סעיף 21 לפקודה, רק על תיקים שטרם ניתנה בהם הכרעת דין עד ליום 12.8.04. ברם, במקרה שלפנינו, הכרעת הדין בעניינו של המבקש ניתנה ביום 8.12.03, זמן רב קודם למועד הקובע ולכן הוראות סעיף 1 לחוק המתוקן, אינן רלוואנטיות לעניינו של המבקש. לפיכך, דין הטענה להידחות.

עוד טוען בא-כוח המבקש, היה על בית-המשפט לקבל את בקשתו לנכות את ימי מעצרו מהעונש שנגזר עליו.

אין בידי לקבל טענה זו.

סעיף 43 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) קובע, כי:

"43. חישוב תקופת מאסר

מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר-הדין, אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת...".

מסעיף 43 לחוק העונשין עולה, כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולציין במפורש בגזר-הדין אם הוא מנכה את ימי המעצר מהמאסר שהוטל על המבקש אם לאו. במקרה דנן, בית-המשפט – לפי שיקול-דעתו בנסיבות המקרה – החליט שלא לנכות את ימי המעצר מהמאסר שהוטל על המבקש ולא מצאתי מקום להתערב בשיקול-דעתו. יתרה מכך. קבלת בקשתו של המבקש בעניין זה פירושה, למעשה, לקבוע, כי המבקש כבר ריצה את מלוא עונשו. תוצאה זו אינה רצויה לאור העובדה, שבית-המשפט המחוזי ביסס קביעותיו על תסקירים עדכניים שניתנו לאחר מתן פסק-הדין של בית-משפט השלום ולאחר שהמבקש שוחרר ממעצרו ומהם עלה, כי המבקש עדיין מהווה סיכון למתלוננת. נראה, כי העונש שהטיל בית-המשפט המחוזי נועד להתמודד, בין היתר, עם הסכנה שהיווה המבקש למתלוננת. בנסיבות אלה, אף דין טענה זו להידחות.

לכך יש להוסיף, כי בהתחשב בחומרת מעשיו של המבקש, התנהגותו האלימה כלפי המתלוננת ובנותיה והתעלמותו מצווי הרחקה שנועדו להגן על המתלוננות, לא מצאתי מקום להתערב בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

מטעמים אלה כולם, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 27.10.05 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 13.8.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.