רע"פ 10021/07 יוסף גלאון נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הואשם בעבירות של אי-הגשת דו"חות מבוקרים במועד, אי-העברת ניכויים ואי-קיום דרישה להגשת הצהרת הון, לפי סעיפים 216(4), 219 ו-216(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. האישום התייחס לתקופה שבין השנים 2001 ל-2004, במהלכה לא הגישו שתי חברות אותן ניהל המבקש דו"חות כנדרש, ולא הועבר לרשויות מס שנוכה במקור בסכום כולל של 32,000 ש"ח. המבקש טען כי נבצר מהחברות להגיש את הדו"חות האמורים, נוכח סכסוך כספי שנתגלע בינן לבין יועצת המס שלהן. בעקבות אותו סכסוך, נטען, עיכבה בידיה יועצת המס חומר רלוונטי הדרוש לשם הגשת הדו"חות. חרף טענה זו, בחר המבקש, בעצה אחת עם עורך-דינו, להודות בעובדותיו של כתב-האישום, ולטעון כי גם אם אין בכוחה של אותה מניעה להשמיט את הקרקע מתחת להרשעתו, נכון לראות בה נסיבה להקלה בעונש. בעקבות הודאתו, הורשע המבקש במיוחס לו ובית-משפט השלום גזר לו 6 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 12,000 ש"ח. בית-משפט השלום התרשם כי יועצת המס מנעה מהמבקש להסיר את מחדליו עת התנהל המשפט. כמו כן, התחשב בית-המשפט בעובדה שהמבקש והחברות שהורשעו יחד עמו קיימו את החוק במשך זמן רב, וכי העבירות נעברו עקב משבר כלכלי אליו הן נקלעו, ולא מתוך כוונה להתעלם מהחוק.

2.

המשיבה ערערה לפני בית-המשפט המחוזי על קולת העונש, וטענה כי הוא אינו הולם את חומרתן של העבירות. בית-המשפט המחוזי ראה לקבל את טענותיה, והחמיר עם המבקש בקובעו כי בנוסף לשאר רכיבי העונש, הוא ישא ב-3 חודשי מאסר בעבודות שירות. כן נקבע, כי סכום הקנס יעמוד על 24,000 ש"ח.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הוא שב וטוען, כי היה מקום להתחשב בעובדה שיועצת המס מנעה ממנו מלהסיר את מחדליו, ונתון זה מגיע לכדי "הצדק סביר" לביצוען של העבירות. עוד טען המבקש, כי לא היה ראוי להשית עליו מאסר, הואיל ולא התקיים בו יסוד נפשי של מודעות או כוונה כאשר ביצע את המעשים בהם הורשע. לעניין זה הוא מציין, כי מהודאתו בעובדות כתב-האישום, אין הכרח להסיק כי התקיים יסוד זה.

4.

דין הבקשה להידחות. רשות לערער ניתנת במשורה, ואין בחומרת העונש לכשעצמה כדי להקים לכך עילה ( רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)). חרף ניסיונותיו של המבקש להקנות לבקשתו נופך משפטי, אין היא מכוונת אלא לבחינת עניינו הפרטני בפני ערכאה שלישית. מעבר לדרוש אוסיף, כי המבקש הודה בעובדות כתב-האישום, וביניהן כי "ידע ולא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעת העבירות" (סעיפים א.3 לאישומים 7-1, ו-א.4 לאישומים 17-8), במצב דברים זה, אין לטענתו כי לא הוכח קיומו של יסוד נפשי, על מה שתסמוך. כך גם אין מקום לטענה כי נמצא לו "הצדק סביר" לביצוע העבירות, באשר אין כל קביעה עובדתית המתייחסת לעיכוב המסמכים בזמן שנעברו העבירות , להבדיל מהקביעה כי העיכוב מנע מהמבקש להסיר את מחדליו בזמן שהמשפט התנהל . כך או כך, עניינו הפרטני של המבקש נבחן בידי שתי ערכאות אשר נתנו את דעתן לעונש ההולם את מחדליו, ואיני רואה מקום ללבן סוגיה זו בשלישית.

נוכח האמור, הבקשה נדחית וממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.