רע"פ 10027/07 טורי רשאד נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט לתעבורה ברמלה (ת 5751/07) בגין עבירה על הגבלת מספר הנוסעים המותרים לנוהג חדש, לפי סעיף 12(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.8.2007 המבקש בהיותו נהג חדש שטרם מלאו לו 21 שנים, הסיע ברכבו 3 נוסעים ובמושב הקדמי שלצידו לא ישב מלווה כהגדרתו בפקודת התעבורה.

ביום 24.9.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (כבוד השופטת ש' קמיר-וייס ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום על פי הודאתו, וגזר עליו קנס בסך של 1,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים מיום 26.8.2007; פסילה על תנאי מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים למשך שלוש שנים. כן הופעל כנגד המבקש עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך שלושה חודשים כפי שנפסק על תנאי שתלוי ועומד כנגדו.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1210-10-07).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד ) דחה את הערעור, וקבע כי אין זה מקרה בו יש לאפשר למבקש לחזור בו מהודייתו. לעניין העונש קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה חוזר המבקש על טענתו כי בזמן שנהג ברכב ישב לידו מלווה כנדרש על פי פקודת התעבורה, וכי המלווה לא ידע כי רישיונו פסול, והדבר נודע לו לראשונה על ידי השוטר שעצר אותם. כמו כן טוען המבקש כי לא היה מיוצג בבית המשפט לתעבורה, וכי על בית המשפט היתה חובה להסביר לו לגבי זכותו להיות מיוצג על ידי סניגור או לקבוע את התיק להוכחות. עוד טוען המבקש כי לא הודה בבית המשפט בביצוע העבירה. בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של ענין. הלכה פסוקה היא, כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך המשפט רק בנסיבות חריגות (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 572, 579 (1987)); בין היתר, כאשר נופל פסול בהודיה עקב פגם ברצונו החופשי של הנאשם או בהבנתו את משמעות הודייתו. אולם, במקרה שלפנינו לא הונחה תשתית עובדתית לכך, ומכאן לא היה מקום לאפשר למבקש לחזור מהודאתו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, ועמה ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.