רע"פ 10033/08 שי שירזי נ. מדינת ישראל

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין החזקת סכין שלא למטרה כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז–1977. בהסדר טיעון אותו גיבשו הצדדים, הוסכם כי המבקש יודה בעובדות המיוחסות לו, ובעקבות כך תבקש המשיבה להשית עליו שישה חודשי מאסר וקנס בסך 1,000 ש"ח.

בית-משפט השלום, לאחר ששמע את נימוקי הצדדים בדבר הסדר הטיעון והקשיים הראייתיים עליהם עמדה המשיבה, מחד, ונתן את דעתו על עברו המכביד של המבקש, מאידך, הרשיעוֹ בעבירה שיוחסה לו, אולם קבע כי שיעור הקנס המוסכם חורג לקולא מרמת הענישה הראויה, ועל כן העמידו על סך של 10,000 ש"ח.

2.

המבקש הביא את השגותיו כנגד הקנס בפני בית-המשפט המחוזי, אולם לא נמצא מקום לשנות מן העונש. נקבע, כי בצד חשיבותם של הסדרי הטיעון, לעולם אין בית-משפט כבול להם, באשר לו נמסר שיקול הדעת בכל הנוגע למידת הענישה הראויה.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו שלוש טענות: הקנס שהושת עליו חמור יתר על המידה ומצדיק את התערבותה של ערכאה שלישית; בית-המשפט לא שקל כראוי את החלטתו של המבקש לוותר על קיומו של הליך מלא ולהודות באשר יוחס לו; עניינו מעלה סוגיה עקרונית בדבר המדיניות הראויה שעל בית-המשפט לנקוט בבואו להחליט אם לאשר הסדר טיעון או לדחותו.

4.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה למתן רשות לערער, למעט מקרים של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה, וזו אינה מתקיימת בעניינו של המבקש (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003); רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997 ); רע"פ 242/07 אולימבוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.2007 ) ). יתרה מכך, הסוגיה העקרונית בדבר המדיניות הראויה באשר להסדרי טיעון, נדונה באריכות בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577 (2002), ולא מצאתי מקום לשוב ולהידרש לה. אוסיף, כי גם לגופה של הבקשה לא מצאתי בה ממש נוכח עברו הפלילי של המבקש.

לאור האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.