רע"פ 10090/08 מוחמד אבו עצבה נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בחדרה הרשיע את המערער, על-פי הודאתו, בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הרקע להרשעה היה קטטה במהלכה דקר המבקש אדם אחר עם סכין בחזהו. בעקבות הרשעתו נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר ועשרה חודשים מאסר על-תנאי. לבית-המשפט הוגש תסקיר מבחן חיובי בעניינו של המבקש, ובו המלצה להסתפק בשירות לתועלת הציבור, אולם בית-המשפט דחה המלצה זו וקבע כי "העבירה שעבר הנאשם היא כה חמורה, בשל הפוטנציאל הטמון בה לאובדן חיי אדם, וממילא הענישה היחידה שבאה בחשבון היא מאסר מאחורי סורג ובריח". במסגרת שיקוליו לעניין העונש נתן בית המשפט את דעתו גם לגילו הצעיר של המבקש, עברו הנקי, הודאתו בעבירה והעובדה שהקטטה לא החלה ביוזמתו.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה וכוון נגד חומרת העונש, נדחה. בפסק הדין נקבע כי תופעת הסכינאות הפכה לנפוצה ומסוכנת, ועל כן לא היה מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן במקרה זה.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בפני בית-משפט קמא, היינו, כי נכון היה לאמץ את המלצת שירות המבחן, וכי לא ניתן משקל הולם לנסיבות האירוע, נסיבותיו האישיות, ולקשיים הראייתיים שעמדו בדרכה של התביעה להוכחתו של כתב האישום.

4.

אין בידי להיענות לבקשה, הואיל והלכה פסוקה היא כי אין חומרת העונש כשלעצמה מקימה עילה לדיון בגלגול שלישי, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)) . לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים. מעבר לדרוש אוסיף, כי אני שותף להשקפתן של ערכאות קמא לפיה העבירה בה חטא המבקש הנה חמורה ביותר, ועל כן בעונש שהושת עליו לא גלומה חומרה כלשהי.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.