רע"פ 10121/04 סלימאן עזאיזה נ. מדינת ישראל

1.המבקש הובא לדין בפני בית משפט השלום בנצרת, באשמת ביצועה של עבירה בניגוד לסעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. על פי הנטען בכתב האישום, הסיע המבקש באחד מימיו של חודש מאי 2002, שלוש עשרה נשים תושבות הכפר יאמון ששהו בישראל שלא כדין.

תחילה כפר המבקש, שהיה מיוצג על ידי סנגור, בעובדות שיוחסו לו, אולם בהתחדש הדיון, ביום 16.7.003, הוא ביקש, באמצעות סנגורו, להתיר לו לחזור בו מכפירתו. משהדבר ניתן לו, הוא הודה בעובדות המפלילות והורשע. בעקבות כך גזר בית המשפט למבקש תשעה חודשי מאסר, בששה מהם ישא בפועל בדרך של עבודות שרות, וקנס בסך 15,000 ש"ח.

2.המבקש ערער על הרשעתו והעונש שהושת עליו בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת. הוא טען כי ההודעה על חזרתו מהכפירה בעובדות נעשתה על ידי סנגורו ושלא על-דעתו, ומכל מקום הוא לא הבין את משמעותה של החזרה מהכפירה ואת מהותו של ההליך הפלילי בו נטל חלק. ועוד נטען, כי הוא סבר לתומו שהנשים אותן הסיע היו מצוידות באישורי שהיה בישראל, ולא היה לו יסוד להניח כי שהותן כאן אינה כדין. בית-המשפט המחוזי (מפיו של השופט א' אברהם) דחה את הערעור הן על ההרשעה והן על העונש.

3.בבקשה שבפני עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, ובגדרה הוא חזר על הטענות שהעלה בבית-המשפט המחוזי ואף הוסיף עליהן. להשקפתו, נסיבות המקרה מעלות שאלות משפטיות חשובות, המצדיקות ליבון נוסף בפני בית-משפט זה.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. השגותיו של המבקש כנגד הרשעתו, שכולן השגות שבעובדה הן, נטענו בפני בית המשפט המחוזי והוחלט לדחותן, וסבורני כי לא היה מנוס מתוצאה זו. במהלך הדיון בפני הערכאה הראשונה היה המבקש מיוצג על ידי עורכת-דין דוברת ערבית, ומותר להניח כי זו מילאה את חובתה והסבירה לו את משמעות ההודאה. יתר על כן, מפרוטוקול הדיון עולה כי ההודאה נרשמה מפיו של המערער עצמו , ולפיכך, חוששני שלטענה לפיה הוא לא הבין את משמעות ההודאה, פנה המבקש רק לאחר שהתבררה לו תוצאתו של קו ההגנה בו נקט בבית משפט השלום, ואין צריך לומר כי זו אינה עילה למתן רשות לערער.

התוצאה היא אפוא שעניינו של המבקש אינו נמנה על אותם מקרים בהם מחייבת עשיית הצדק לקיים ערעור שני, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.