רע"פ 10151/07 משה ניימן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

המבקש הוא עובד של חברת אוצר בית דין שומרי שביעית בבני ברק. בליל האירוע הוא עבד במחסן במיון אתרוגים, אריזתם והכנתם למשלוח. למחסן מובילה מעלית להובלת משאות בלבד.

בתאריך 16.9.09 נפגש המבקש עם המתלונן, פועל זר מרומניה, וסיכם עמו שהוא ואחיו יגיעו בתאריך 19.9.01 כדי לעבוד עמו במחסן. בשלב מסוים הורה המבקש למתלונן ואחיו לשנע את ארגזי האתרוגים מהמחסן למעלית, ומשם לקומת הקרקע של הבניין, והוא עצמו ירד לקומת הקרקע כדי לקבל את הארגזים ולהעמיסם על רכב. בהמשך, נסע המערער עם חלק מהסחורה, והמתלונן ואחיו שבו למחסן כדי להמשיך במלאכת ההעמסה. בשלב כלשהו הזמין המתלונן את המעלית באמצעות הפיקוד החיצוני, אולם בדיעבד התברר כי היא התעכבה בקומת הקרקע. המתלונן שלא הבחין בכך עקב העלטה ששררה שם, פסע פנימה, נפל לתוך הפיר, וכתוצאה מכך הוא נחבל קשות ונותר משותק בגפיו.

2.

בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום, ובו יוחסה למערער עבירה לפי סעיף 341 לחוק העונשין, נטען כי המבקש הביא ברשלנותו לחבלה החמורה שנגרמה למתלונן, ורשלנותו מקורה בכך שהעסיק את המתלונן בסביבה מסוכנת, מבלי שנקט במידה סבירה של זהירות כדי למנוע את הסכנה הצפויה מהמעלית. עוד נטען, כי המבקש לא הסביר למתלונן ואחיו שהמעלית אינה משמשת לבני אדם, ולא התריע מפני הסכנה הנשקפת עקב העלטה ששררה באזור המעלית. בית משפט השלום הרשיע את המבקש, ודן אותו לשמונה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 4000 ש"ח, והוא חויב לשלם פיצוי למתלונן בסכום של 7500 ש"ח.

3.

כנגד פסק-דינה של הערכאה הראשונה הוגשו לבית המשפט המחוזי שלושה ערעורים. באחד, עתרה המשיבה להחמרה בעונש, בעוד שהמבקש והנאשם האחר בפרשה זו ערערו על הרשעתם. בפסק-דין מפורט וממצה דחה בית המשפט המחוזי את הערעורים כנגד הכרעת הדין, ומאידך, קיבל את ערעור המשיבה וכל אחד משני הערעורים חויב בפיצוי של 50,000 ש"ח.

4.

בבקשה שבפנינו עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי בית משפט קמא שגה משראה עצמו מנוע מלהתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו בבית משפט השלום, אף שהיה רשאי והנסיבות אף חייבו אותו לעשות זאת. כן נטען, כי ערכאות קמא התעלמו מכשלים בהם לקתה החקירה, סתירות שעלו מעדות המתלונן, ושזה האחרון ואחיו כלל לא הועסקו על ידי המבקש. ועוד נטען, כי המבקש אינו אורגן של החברה אלא אחד מעובדיה, ועל כן שגה בית המשפט כאשר קבע כי הוא חב חובת זהירות כלפי המתלונן.

5.

אין בידנו להיעתר לבקשה. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי ההליך השיפוטי בא בדרך כלל למיצויו על ידי הדיון בו בשתי ערכאות (ר"ע 103/82, חניון חיפה בע"מ נ'

מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 126). "עם זאת, לא סתם המחוקק לחלוטין את אפשרות הפניה אל הערכאה הנוספת הגבוהה יותר, אלא פתח פתח מותאם וצר לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור" (שם). לפיכך, ואף שלא ניתן להגדיר מראש את כלל המקרים המצדיקים דיון בפני ערכאת ערעור שנייה, הכלל המנחה הוא שרשות זו תינתן במקום בו מדובר בסוגיות להן עשויה להיות השלכה על ציבור של מתדיינים, כמו שאלות בעלות חשיבות חוקתית, נושאים בהם יש החלטות סותרות וטרם נפסקה הלכה על ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, ומקרים להם נודעת חשיבות ציבורית.

עניינו של המבקש אינו נמנה עם אלה. ראשית, משום שהוא עוסק בעניינו הפרטני על פי העובדות שנקבעו בערכאות קמא, וממילא אין לתוצאתו של ההליך חשיבות כללית כלשהי. שנית, בית המשפט המחוזי היה ער לסמכות ההתערבות השמורה לו גם בשאלות של עובדה, אולם לאחר דיון מפורט בהשגותיו השונות של המבקש מול הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית, לא ראה מקום לקבלן. כך הוא בסוגית התאורה באזור המעלית, העסקת המתלונן על ידי המבקש, ואי-ההדרכה של המתלונן בדבר השימוש במעלית.

נוכח האמור לא מצאנו כי בידי המבקש עילה המצדיקה דיון בעניינו בפני בית משפט זה, ומכאן החלטתנו לדחות את הבקשה.