פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
10196/09
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיב:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 25.11.09 בעפ"ג 10694-08-09 שניתן על ידי
כבוד השופטים: מ' פינקלשטיין, ע' גרוסקופף וו' פלאוט
בשם המבקש:
עו"ד נחמן בטיטו
בשם המשיבה:
עו"ד אפרת רוזן
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום ברמלה (פ 3940/05 ) בגין עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של תקיפת בן זוג לפי סעיף 192 וסעיף 380(ב) לחוק העונשין; ועבירה של תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות לפי סעיף 380 וסעיף 382(ג) לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש תקף את אשתו לשעבר (להלן: המתלוננת ) בהזדמנויות שונות. האירוע החמור ביותר התרחש ב- 26.10.2005 בו תקף המבקש את המתלוננת באכזריות וגרם לה לחבלה וכשזו הפצירה בו לחדול ממעשיו, החל לחנקה תוך שהוא מאיים על חייה וחיי משפחתה.
במקביל להתנהלות ההליכים בתיק זה, הוגש נגד המבקש ביום 5.7.2007 כתב אישום נוסף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (פ 40204/07), המייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ארבע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, הדחה בעדות וכן שבע עבירות של הפרת הוראה חוקית. לפי הנטען בכתב אישום זה, המבקש שהיה נתון במעצר בית מלא במסגרת התיק נשוא בקשת הערעור שבפניי, הפר את הוראת המעצר ותקף את המתלוננת במספר אירועים שונים באופן קשה אשר גרמו לה לחבלות חמורות. בנוסף, ייחס כתב האישום למבקש עבירה של הדחה מעדות בשל הניאו את המתלוננת מלתת עדות אמת בתיק נשוא בקשת הערעור שבפניי. ביום 1.9.2008 הרשיע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט כ' חלאד ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של חמישים וארבעה חודשי מאסר בפועל ושמונה עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים.
ביום 11.5.2009 הרשיע בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת ל ' פרנקל ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום נשוא הבקשה שבפניי וגזר עליו עשרים וארבעה חודשי מאסר בפועל, באופן שארבעה חודשים ירוצו בחופף למאסר אותו הוא מרצה בתיק (פ 40204/07), ועשרים חודשים ירוצו במצטבר למאסר זה. בנוסף, גזר בית המשפט עליו שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של איומים; ושנים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של תקיפת בן זוג.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 10694-08-09).
בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ע' גרוסקופף ו ו' פלאוט ) דחה את הערעור, וקבע כי בית משפט השלום לא סטה מרמת הענישה הראויה בכך שלא הורה על חפיפה גדולה יותר של העונשים. זאת משום שאין לראות באירועים הנידונים בתיקים השונים כמסכת עובדתית אחת, אלא ככאלו העומדים בפני עצמם, הן בשל העיתוי בהם התרחשו והן בשל חומרתם. כמו כן, קבע בית המשפט כי העונש הכולל אינו חמור מדי, אלא הוא מהווה מענה הולם להתנהגותו האלימה של המבקש בשורת מעשים חמורים ואכזריים אותם ביצע.
מכאן בקשת הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הקל בעונשו והתחשב בנסיבותיו האישיות, ובכך לכאורה ביקש בית המשפט להענישו בשנית על מעשים בגינם נגזר דינו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. זאת ועוד טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הפעיל את סמכותו מכוח סעיף 45(ב) לחוק העונשין וקבע תקופת חפיפה גדולה יותר של העונשים.
מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן בעיקרה הינה מכוונת כנגד חומרת העונש. ולגופו של עניין, אין הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית שכן
בית משפט זה כבר קבע את הכללים לעניין אופן והיקף השימוש
בסמכות בית המשפט מכוח סעיף 45(ב) לחוק העונשין.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). טענת המבקש כי היה על בית המשפט להורות על ריצוי עונשו באופן חופף ולא מצטבר במהותה הינה טענה כנגד חומרת העונש. בבחינת נסיבות מקרה זה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. בית משפט זה כבר עמד על פרשנות סעיף 45 לחוק העונשין ( ראו ע"פ 6536/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.5.2003);
ע"פ 3503/01 תאפל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.10.2003)) סעיף זה קובע "ברירת מחדל" לפיה נאשם המרצה בפועל עונש מאסר וגזר עליו בית המשפט עונש מאסר נוסף, ירצה הנאשם רק את תקופת המאסר הארוכה שנגזרה עליו, אלא אם הורה בית המשפט אחרת. לבית המשפט נתונה הסמכות להורות כי נאשם ירצה כל עונש במצטבר תוך שהוא מביא בחשבון את אופי המעשים השונים, חומרתם, שיקולי גמול והרתעה ונסיבותיו האישיות של הנאשם.
בעניינו, העונש שנגזר על המבקש הינו עונש הולם וראוי, לאור חומרת מעשיו. זאת מאחר ואין לראות במעשים בהם הוא הורשע כמסכת עובדתית אחת אלא ככאלו העומדים בפני עצמם, על אף שרובם ככולם בוצעו כנגד אותה המתלוננת, הן משום שהם בוצעו בנקודות זמן שונות לאורך תקופה ארוכה, והן משום האכזריות והאלימות אשר נלוותה להם.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, כ"ב באדר התש"ע (8.3.2010).
ש ו פ ט