רע"פ 1021/16 דב יצחק גיפשטיין נ. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ט' חיימוביץ ), בעפ"א 49558-07-15, מיום 2.2.2016, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופט א' ברקאי ), בתיק 01-2303/14, מיום 8.7.2015.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 27.3.2014, הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב- יפו צו הריסה מינהלי, אשר הורה על הריסת בנייה בגוש 6627, חלקה 573, שבתל אביב-יפו (להלן: צו ההריסה ), לפי סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה ). הבנייה, מושא צו ההריסה, כללה חדר שבנה המבקש על גג ביתו, בשטח של כ-34 מ"ר.

3.

ביום 19.5.2014, הודיעו הצדדים לבית המשפט לעניינים מקומיים כי הם הגיעו להסכמה, לפיה צו ההריסה יאושר וייכנס לתוקפו בתוך 45 יום. על כן, נמחקה בקשתו של המבקש לביטול צו ההריסה, ונקבע על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים, כי תאריך כניסתו לתוקף של צו ההריסה יהיה ביום 3.7.2014. לאחר מספר בקשות שהוגשו על ידי המבקש, להארכת מועד לביצוע צו ההריסה, ועל אף התנגדות המשיבים, הוחלט ביום 1.4.2015, כי תינתן ארכה לביצוע צו ההריסה עד ליום 1.6.2015. בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי ארכה זו ניתנת לצורכי " התארגנות ", וכי " אין בארכה זו כדי להוות בסיס לארכות נוספות עד אשר וועדת הערר תדון בהחלטה שדחתה בקשה להיתר אותה הגיש המבקש ". המבקש לא הגיש ערעור על החלטה זו. ביום 28.5.2015, דחה בית המשפט לעניינים מקומיים בקשה נוספת של המבקש, חמישית במספר, להארכת מועד לביצוע צו ההריסה. ערעורו של המבקש על החלטה זו נדחה (עפ"א 19112-06-15, כב' השופט י' לוי ), ואולם ניתנה למבקש, לפנים משורת הדין, ארכה למועד ביצוע צו ההריסה, עד ליום 28.6.2015.

4.

ביום 26.6.2015, יומיים לפני מועד ביצוע צו ההריסה, הגיש המבקש בקשה נוספת להארכת מועד לביצוע צו ההריסה. בבקשה, ציין המבקש, בין היתר, כי התגלו נסיבות חדשות הנוגעות לבנייה מושא צו ההריסה, לפיהן יגרם נזק קונסטרוקטיבי למבנה כולו, במידה שייהרס החדר על הגג. לאור הנסיבות החדשות הללו, כך לשיטתו של המבקש, צו ההריסה יגרום לפגיעה בלתי מידתית, ועל כן, יש לעכב את ביצועו. המבקש צירף לבקשה זו חוות דעת מומחה (להלן: חוות הדעת ). לצורך קבלת תגובתם של המשיבים, עוכב מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 12.7.2015. ביום 8.7.2015, ניתנה החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב. בהתייחס למאמציו של המבקש להכשיר את הבנייה מושא צו ההריסה, קבע בית המשפט את הדברים הבאים: " אין מקום לשוב ולדון במסגרת החלטה זו בהליכי התכנון אותם נקט המבקש ובקשיים בהם נתקל. בקשות הארכה השונות אשר חלקן התקבלו ואשר האחרונה בהן נדחתה – ניתנו תוך שפירוט ההליכים הרלוונטי הובא על ידי המבקש. ההליך המשפטי צועד קדימה ואין ליסוב לאחור ולדון באשר כבר הוכרע. הטיפול בבקשות אלה הסתיים ." אשר לטענתו של המבקש, בדבר הנזק שעלול להיגרם למבנה עקב ביצוע צו ההריסה, ציין בית המשפט, כי חוות הדעת אשר צורפה לבקשה כוללת " טענות שלא פורטו בעבר ", וכי אין בנזק הנטען בכדי להכשיר את הבנייה שביצע המבקש. בית המשפט קבע בנוסף, כי ככל שחוות הדעת מתארת את המציאות לאשורה, והמבקש קשר את הבנייה הבלתי חוקית, באופן שלא ניתן להפרידה מבנייה אחרת, מדובר בהתנהלות אשר נמצאת ברף חומרה גבוה, כיוון ש" המבקש לא רק בנה בנייה בלתי חוקית, אלא אפילו לא העלה על דעתו מצב בו ייאלץ לציית לחוק ולהורסה ". על בסיס האמור לעיל, ובהתייחס לחלוף הזמן ממתן צו ההריסה (שנה ושלושה חודשים), דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את בקשתו של המבקש לארכה נוספת, ותאריך ביצועו של צו ההריסה נקבע ליום 22.7.2015.

5.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, וביצוע צו ההריסה עוכב עד למועד הדיון בערעור. ביום 2.2.2016, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בית המשפט המחוזי התייחס לטענתו של המבקש, לפיה לא התקיים דיון בבקשתו בבית משפט לעניינים מקומיים, וקבע כי אין חובה לקיים דיון, במעמד שני הצדדים, במסגרת בקשה להארכת מועד לביצועו של צו הריסה. אשר לטענתו של המבקש, לפיה היתר הבנייה הינו בהישג יד (ועל כן יש להאריך את המועד עד לקבלת ההיתר האמור), קבע בית המשפט המחוזי, כי טענה זו של המבקש כבר נידונה והוכרעה במסגרת עפ"א 19112-06-15, אשר הוזכר לעיל. בפסק דין זה נקבע, כי הנימוקים בגינם נדחתה בקשתו של המבקש להיתר בנייה, אינם מסתכמים בנימוקים טכניים בלבד, וכי היתר הבנייה איננו נמצא בהישג יד. המבקש לא השיג על החלטה זו, ועל כן היא חלוטה. בית המשפט המחוזי ציין, כי אין לקבל טענה זו גם לגופו של עניין, וזאת כיוון שביום 17.9.2015, וועדת הערר המליצה למבקש למחוק את הערר, ולהגיש בקשה חדשה להיתר בנייה, ועל כן, לא נראה שהיתר הבנייה מצוי בהישג ידו של המבקש. בהתייחס לנזק אשר עלול להיגרם למבנה, בית המשפט לא מצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וציין כי היה על המבקש " לחשוב לפני שבנה את החדר ללא היתר, והפך אותו (כך לדברי המומחה), לאבן הראשה של הבית כולו ". לאור האמור, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

6.

למען שלמות התמונה, אפרט את הפעולות שננקטו על ידי המבקש, לצורך קבלת היתר הבנייה. ביום 4.2.2015, ניתנה החלטתה של וועדת המשנה לתכנון ובנייה תל אביב-יפו, הנוגעת לבקשתו של המבקש להיתר בנייה. בהחלטה, דחתה וועדת המשנה את בקשתו, בין היתר מן הטעמים הבאים: " הבקשה מכילה חריגות בניה מעבר לזכויות הבניה המותרות לפי התב"ע החלה במקום ומהווה סטייה ניכרת "; " הבקשה אינה מכילה את מלוא הפירוט להבנתה "; ו" ישנו חוסר התאמה בין התוכניות דבר המקשה על הבנתן ". ביום 8.3.2015, הגיש המבקש ערר על החלטת וועדת המשנה, וביום 17.9.2015, בהמלצת ועדת הערר, מחק המבקש את הערר, וזאת, בכדי להגיש בקשה חדשה למתן היתר בנייה. בהמשך, הגיש המבקש בקשה חדשה למתן היתר בנייה (בקשה מס' 16-0248), אולם טרם התקבלה בה החלטה.

הבקשה לרשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע

7.

ביום 7.2.2016 הוגשה הבקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכן בקשה לעיכוב ביצוע של צו ההריסה. ביום 10.2.2016, ניתן עיכוב ביצוע לצו ההריסה.

לטענתו של המבקש, הבקשה עומדת בתנאים אשר נקבעו למתן רשות ערעור ב" גלגול שלישי ", וזאת כיוון שהיא מעלה שאלות עקרוניות, אשר חורגות מעניינם של הצדדים להליך, ובין היתר, " האם בבקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי יש לקיים דיון במעמד הצדדים או שמא ניתן להכריע בה ללא קיום דיון ", וכן " אילו נסיבות יצדיקו קיום דיון בבקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מינהלי ". בהמשך לכך, טען המבקש, כי יש להבהיר את ההבחנה בין המושגים " הארכת מועד לביצוע צו " לבין " עיכוב ביצוע צו ", בפרט לעניין צווי הריסה מינהליים. בענייננו, גורס המבקש, כי הבקשה שהוגשה על ידו לבית המשפט לעניינים מקומיים, ביום 26.6.2015, הינה בקשה לעיכוב ביצוע צו ולא להארכת מועד לביצוע צו. בכל מקרה, גם אם מדובר בבקשה להארכת מועד, היה מקום, לשיטתו, לקיים דיון במעמד שני הצדדים.

המבקש הוסיף וטען, כי עולה בעניינו חשש לעיוות דין חמור, וזאת, מאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על הקביעה השגויה לפיה היתר הבנייה איננו בהישג יד. לשיטתו, יש מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה, על מנת לאפשר לו למצות את ההליך התכנוני ולהשיג את היתר הבנייה המבוקש. בנוסף, חזר המבקש על טענתו, לפיה ביצוע צו ההריסה עלול לגרום לנזק בלתי הפיך למבנה כולו. על כן, טען המבקש, כי יש להיענות לבקשה לרשות ערעור בעניינו, לקבל את ערעורו לגופו של עניין, ולעכב את ביצועו של צו ההריסה.

דיון והכרעה

8.

דין הבקשה להידחות.

9.

הלכה מושרשת היא, כי בקשות לרשות ערעור ב" גלגול שלישי " תתקבלנה במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית רחבת היקף, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך המשפטי; או במקרים בהם סבור בית המשפט כי קיים חשש לעיוות דין חמור או לאי צדק מהותי היורד לשורש ההליך המשפטי (רע"פ 894/16 פרץ נ' מדינת ישראל (10.2.2016); רע"פ 977/16 דיין נ' מדינת ישראל (10.2.2016); רע"פ 1120/16 אלגרבלי נ' מדינת ישראל (10.2.2016)). הבקשה שלפניי איננה עומדת באמות המידה הללו, ועל כן יש לדחותה.

10.

בבחינת למעלה מן הצורך, אדון בקצרה בטענותיו של המבקש לגופו של עניין. ההבחנה בין המושג " בקשה להארכת מועד לביצוע צו " לבין המושג " בקשה לעיכוב ביצוע צו " מוגדרת היטב בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע-2010 (להלן: תקנות צו הריסה מינהלי ). בעוד שבבקשה לעיכוב ביצוע צו, יש לקיים דיון בתוך שבעה ימים ממועד הגשת הבקשה (תקנה 3 לתקנות צו הריסה מינהלי), בבקשה להארכת מועד לביצוע צו, קיים שיקול דעת לבית המשפט אם לקיים דיון אם לאו (תקנה 4 לתקנות צו הריסה מינהלי). בית משפט זה עמד בעבר על ההבחנה בין שתי הבקשות, בע"פ 7138/15 צוקרמן נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו

(3.11.2015):

"תקנות צו ההריסה המינהלי מבחינות הבחן היטב בין 'בקשה להארכת מועד לביצוע צו' (להלן: בקשה להארכת מועד ) לבין 'בקשה לביטול צו' ו'בקשה לעיכוב ביצוע צו' (להלן: בקשה לעיכוב ביצוע ). בקשה להארכת מועד מוגדרת בתקנה 1 לתקנות כבקשה 'להארכת מועד לביצוע צו המוגשת בידי מי שרואה את עצמו נפגע על-ידי הצו...', היינו, הבקשה מיועדת להארכתו של המועד שנקבע לביצוע צו הריסה. לעומת זאת, בקשה לעיכוב ביצוע מוגדרת בתקנה זו כבקשה לפי סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבניה, היינו כבקשה המוגשת בידי מי ש'רואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מינהלי' ומעוניין בביטול הצו. סעיף 238א(ז)(2) מוסיף כי דרך הערעור על החלטה בבקשה לביטול הצו אשר בצידה בקשה לעיכוב ביצוע, תהא לפי סעיף 250 לחוק התכנון והבניה – כלומר בדרך שמערערים על פסק דין פלילי [...] להבחנה הדיונית שעליה עמדתי זה עתה יש גם פן מהותי. בבסיסה של בקשה לעיכוב ביצוע עומדת מחלוקת לגבי המצב החוקי החל על המקרקעין וההצדקה למתן הצו (ומכאן – בקשה לבטל את הצו). לעומת זאת, בקשה להארכת מועד היא בקשה שמטרתה דחיית מועד ההוצאה לפועל של הצו המינהלי מסיבות שונות, על אף שאין מחלוקת לגבי שאלת חוקיותה של הבניה באותו מועד." [ההדגשות במקור-א.ש.].

11.

הסכמתו של המבקש ביום 19.5.2014, לכך שצו ההריסה יאושר, הלכה למעשה, משמיטה את הקרקע מתחת לשאלת חוקיותה של הבנייה. על כן, דין טענותיו של המבקש, אשר נוגעות למצב החוקי החל על המקרקעין, להידחות. אשר לטענתו של המבקש לגבי הנזק שעלול להיגרם למבנה, הרי שהיא נידונה ונדחתה בערכאות הקודמות, ואינני מוצא מקום להתערב בהכרעותיהן.

12.

המבקש, משום מה, מתייחס להליך הארכת מועד ביצוע הצו בעניינו כהליך של עיכוב ביצוע צו, על אף שנתן את הסכמתו לאישור צו ההריסה. בהארכה האחרונה, לאחר הארכות חוזרות ונשנות, הובהר, כי זו ניתנה אך ורק לצורכי התארגנות, ולא לצורך הסדרת הבנייה. למבקש היה זמן רב, די והותר, להתארגנות לצורך ביצוע צו ההריסה, ואין כל מקום להאריך עוד את מועד ביצועו של הצו.

13.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע, מיום 10.2.2016, מתבטלת בזאת, וניתן לבצע את צו ההריסה לאלתר.