רע"פ 10213/06 פלוני נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 1552/04) בגין שלוש עבירות של מעשה מגונה בקטין תוך ניצול יחסי שירות, לפי סעיפים 348(ג) ו-348(ד) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

כתב האישום כולל שלושה אישומים אשר מתארים מקרים בהם אסף המבקש, שהינו נהג מונית במקצועו, קטינים אל מוניתו וביצע בהם מעשים מגונים במהלך הנסיעה.

בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ח' לי-רן) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 18.9.06 עונש של 24 חודשי מאסר בפועל, שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירת מין כלפי קטינים, וכן המליץ בפני שלטונות שירות בתי הסוהר לאפשר למבקש לקבל טיפול בהתאם להמלצת שירות המבחן. בגזר-דינו פירט בית-המשפט את השיקולים אשר בהם התחשב בבואו לגזור את דינו של המבקש. בין השיקולים לחומרא נמנים חומרת המעשים בהם הורשע והעובדה כי ניצל את מקצועו כנהג המונית על-מנת לבצעם, וכן תסקיר נפגע עבירת מין שנערך על-ידי שירות המבחן לגבי א' אשר ממנו ניתן ללמוד עד כמה השפיעו האירועים על מצבו הנפשי בין השיקולים לקולא נמנים: מצבו הכלכלי הקשה של המבקש ומשפחתו; מצבו הנפשי של המבקש והעובדה כי הוא סובל מליקוי נפשי וכן רצונו של המבקש להשתקם ולקבל טיפול. בשכללו את כל השיקולים הנ"ל, הגיע בית-משפט השלום למסקנה, כי במקרה זה האינטרס המוגן המרכזי במסגרת שיקולי הענישה הינו הצורך להגן על המתלוננים ולשדר מסר של מדיניות ענישה מרתיעה.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) דחה את הערעור בציינו, כי המבקש ניצל את מעמדו כנהג מונית הזוכה לאמון של נוסעיו על-מנת לספק את רצונותיו תוך ניצול תמימותם של הנערים. לאור מעשיו של המבקש, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה, כי נסיבותיו האישיות אינן מצדיקות הקלה בעונשו וכי אין הוא מוצא מקום להתערב בגזר-הדין שהוטל עליו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה חוזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי וטוען, כי יש להקל בעונשו לאור נסיבותיו האישיות, לאור המצב הכלכלי הקשה בו נתונה משפחתו וכן לאור העובדה, כי אשתו אינה בקו הבריאות והוא היחיד הדואג לילדיו. כמו-כן מסתמך המבקש על תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו לבית-משפט השלום, אשר ממליץ שלא להטיל עליו עונש של מאסר בפועל.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/ 97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. אין חולק על חומרתן של העבירות אותן ביצע המבקש ועל הצורך לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה. בית-משפט זה חזר לא פעם על סלידתו מעבירות אלו:

"זכותו של אדם להגנה על גופו ולמניעת פגיעה בצנעת פרטיותו מוכרת במארג היחסים בין אדם לאדם, ובין אדם לשלטון. היא חוצה את תחומי המירקם האנושי בהקשרים רבים ושונים... ערך ההגנה על זכותו של אדם לצנעת גופו עומד גם ברקע האיסור הפלילי על ביצוע מעשה מגונה והוא נושא ממד רב-משקל נוכח הפגיעה הכרוכה בו בזכות יסוד של הנפגע להגנה על גופו ועל כבודו" (ע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 168).

נראה כי נסיבותיו האישיות של המבקש אכן קשות וכי מאסרו עשוי להשפיע באופן שלילי על בני משפחתו, אך שיקולים אלו נלקחו בחשבון בעת גזירת דינו של המבקש. לאור זאת, ולאור חומרת המעשים שביצע המבקש והעובדה שניצל את מעמדו כנהג מונית על מנת לבצעם, הגעתי למסקנה כי העונש שנגזר עליו מאזן כראוי בין שיקולי הענישה השונים וכי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

בנסיבות אלו מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.