רע"פ 1024/08 שריה דהרי נ. מדינת ישראל

1.בשנת 1991 הורשע המבקש בביצוען של עבודות בנייה בלא היתר, והוצא צו להריסה המבנה. מאז אותו יום לא השכיל המבקש לקיים צו זה, בנימוק שהוא מנוע מלעשות זאת מבחינה הלכתית. טענה זו נדחתה על-ידי הערכאות שדנו בעניין, ועל כן הוא שב והורשע, בפעם החמישית , בעבירה של אי-קיום צו, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בעקבות כך, נגזרו למבקש שלושה חודשי מאסר וששה חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, הורה בית-המשפט על הפעלתו של מאסר מותנה בן חודשיים שעמד נגד המבקש, בחופף.

2.במהלך שמיעת הערעור בפני בית המשפט המחוזי, הגיעו הצדדים, בהמלצת בית-המשפט, להסכמה לפיה תהרוס המשיבה את המבנה על חשבון המבקש. ברם, לאחר שהמשיבה גיבשה הערכת מחיר, טען המבקש כי מדובר בסכום מופרז. בדיון הנוסף שהתקיים בבית-המשפט המחוזי, העלה המבקש הצעה חלופית, לפיה ימכור את הנכס, והרוכש יהרוס את המבנה על חשבונו. עם זאת, המבקש לא הצביע על רוכש קונקרטי, ועל כן דן בית-המשפט המחוזי בערעור לגופו, ודחה אותו.

3.בבקשה שבפני, בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוא מלין על העונש שנגזר לו. לטענתו, הוא נקלע לסיטואציה בלתי אפשרית, בה שתי מערכות דינים החלות עליו – זו של ההלכה וזו של מדינת ישראל – מורות לו לעשות דבר והיפוכו. עוד טען, כי מצבו הכלכלי אינו מאפשר לו לשלם את הסכום אותו ביקשה המשיבה כדי להרוס את המבנה, וכי היה מקום להיעתר להצעתו החלופית ולהעניק לו שהות למכור את הנכס.

4.דין הבקשה להידחות. כידוע, קיומו של ערעור שני יוחד למקרים אשר לתוצאת ההליכים בהם עשויה להיות השלכה על ציבור גדול של מתדיינים. זה אינו המצב בעניינו של המבקש. הוא הורשע בבניה בלתי חוקית אותה ביצע לפני שנים רבות, ומאז הוא נמנע מלציית לצו בית המשפט שהורה על הריסת מה שנבנה ללא היתר. הנה כי כן, מדובר בסוגיה פרטנית באופייה, ומאחר וזו נבחנה פעמים אחדות ובידי ערכאות שונות, אין מקום להידרש לה שוב.