רע"פ 10262/06 איתן כוכבי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ. 8667/01) בגין עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות (כלפי בן משפחה) לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן בגין עבירה של הפרעה לשוטר בגין מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק.

כתב האישום שהוגש כנגד המבקש כלל שני אישומים. לפי הנטען באישום הראשון, בין השנים 2001-1998 נהג המבקש להכות את בנו, יליד 1985 (להלן: המתלונן), בידיו וברגליו באמצעות חפצים שונים, כגון חגורה ומקל של מטאטא. כתב האישום מתאר בפירוט אירוע אחד אשר התרחש ביום 19.1.01 ובו התנפל המבקש על המתלונן וניסה לחנוק אותו וזאת לאחר שהמתלונן סירב להדיח כלים, כפי שדרש ממנו המבקש. המתלונן הוצא בכוח מהדירה וכשניסה לחזור החל המבקש להכות אותו בגופו ואף הכה אותו בגבו באמצעות חגורה. לפי הנטען באישום השני, ביום 29.1.01 סירב המבקש למסור פרטים לשוטרים שהגיעו לדירתו וטען שאין ברשותו תעודת זהות.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת ר' גרינברג) הרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו באישום הראשון וזיכה אותו, מחמת הספק, מן העבירה המיוחסת לו באישום השני. בהכרעת-דינו קבע בית-המשפט כי הוא מעדיף את ההודעות שמסרו המתלונן ואמו במשטרה, בהן תיארו את המתואר בכתב האישום, על פני הגרסאות הסותרות והכבושות שמסרו בעדותם בפני בית-המשפט. לעניין מצבו הנפשי של המתלונן, נקבע כי המבקש לא הציג חומר רפואי ולא הוכיח כי המתלונן סובל מבעיות נפשיות אשר בשלן הוא מדמיין והוזה דברים כנגד אביו. עוד ציין בית-המשפט, כי התרשמותו מעדותו של המתלונן הינה כי הוא מבין היטב את מעמד מסירת העדות וכי הסבריו לכך שחזר בו מן הגרסה אותה מסר במשטרה לא מקובלים בעיניו. לבסוף, קבע בית-המשפט כי ההודעות שמסרו המתלונן ואמו במשטרה מהוות חיזוק זו לזו ולכך מצטרף חיזוק נוסף בדמות הסימנים שנראו על-ידי החוקר בצווארו של המתלונן מיום הגשת התלונה.

ביום 8.7.04 גזר בית-המשפט על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות במידה והמבקש יימצא מתאים לכך, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירות לפי הסעיפים 382(ב) ו-(ג), 368ב ו- 386ג לחוק. ביום 14.9.04 החליט בית-המשפט כי המבקש ירצה את עונש המאסר בדרך של מאסר בפועל ולא בעבודות שירות וזאת לאחר שהמבקש הודיע כי אין בכוונתו לבצע עבודות שירות.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש) דחה את הערעור בקובעו, כי הכרעת-הדין של בית-משפט השלום הינה מנומקת, הגיונית ומבוססת על התרשמותו מן העדים והראיות שהביאו בפניו וכי לא מצא סיבה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו. כמו-כן נקבע, כי מסקנתו של בית-משפט השלום לפיה יש להעדיף את אמרתם של המתלונן ואמו במשטרה על-פני עדותם הינה מסקנה הגיונית וסבירה. הרשעתו של המבקש מבוססת על אמרות אלו, אשר תומכות ומשלימות זו את זו וכן על עדות חוקרת המשטרה אשר העידה לעניין קיומה של אדמומיות על צווארו של המתלונן ביום הגשת התלונה. לעניין כשרותו של המתלונן להעיד, הסכים בית-המשפט המחוזי לכך שניתן היה לתת אמון בהודעתו במשטרה אף ללא קבלת חוות דעת רפואית מתאימה וכן לכך שהמבקש לא הביא ראיות על-מנת לאמת את טענתו בדבר היותו של המתלונן חסר ישע. טענותיו של המבקש לעניין גזר-הדין נדחו אף הן ובית-המשפט קבע כי גזר-הדין הינו מאוזן וראוי לאור נסיבות העניין. יחד עם זאת, הציע בית-המשפט המחוזי למבקש כי יתייצב לבחינה מחודשת בפני הממונה על עבודות השירות. ביום 28.11.06 נקבע, כי המבקש ירצה את עונש המאסר שהוטל עליו בדרך של עבודות שירות וזאת לאור חוות הדעת החיובית שהוגשה מטעם הממונה.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שבפניי. טענתו המרכזית של המבקש נוגעת לכשירותו של המתלונן להעיד ולכך שהיה צורך לחקור אותו בהתאם לחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005 (להלן: חוק הליכי חקירה והעדה), אשר התקבל לאחר הכרעת הדין אך בטרם הדיון בערעור. עוד טוען המבקש כי הנטל להוכיח כי המתלונן כשיר להעיד צריך להיות מוטל על המשיבה ולא עליו. בנוסף, חוזר המבקש על טענות עובדתיות שונות אותן טען אף בפני בית-משפט קמא.

מנגד, טוענת המשיבה, כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה טענה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי השאלה על מי מוטל הנטל להוכיח את כשירותו של העד אינה רלוונטית היות ושיקול הדעת לגבי משקל העדות נתון לבית-המשפט, אשר התרשם מעדותו של המתלונן. כמו-כן, טוענת המשיבה כי המבקש לא הציג ראיות לגבי מצבו הנפשי של המתלונן ולכן אינו יכול לטעון בדיעבד לעניין משקל עדותו.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

אמנם, המבקש ניסה להציג את טיעוניו כטיעונים כלליים בעלי חשיבות משפטית, אך למעשה בקשתו עוסקת בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות והערכת עדים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ממצאים אשר ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהם. מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאי מהימנות. בית-משפט השלום נימק בהכרעת-דינו מדוע העדיף את אמרותיהם של המתלונן ואמו במשטרה על-פני עדותם בבית-המשפט וכן התרשם מעדות המתלונן באופן שאפשר לו להעניק משקל לעדותו. בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר אישר קביעות אלו.

טענת המבקש בדבר תחולת חוק הליכי חקירה והעדה בענייננו, אף היא דינה להדחות. אמנם, החוק פורסם בחודש דצמבר 2005, אך לפי סעיף 31(א)(3) תחולתו במקרים בהם החשוד הוא בן משפחה והנפגע הינו אדם עם מוגבלות, הינה בתום ארבע שנים מיום פרסומו ולכן הוא אינו חל על המקרה שבפניי.

אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור להדחות.