רע"פ 10274/06 קיבוץ עין שמר נ. מדינת ישראל

1.המבקש, קיבוץ עין שמר, הורשע נוכח הודאתו, ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירות של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר, בניגוד להוראותיו של חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בעקבות כך, הושת עליו קנס בסך 20,000 ש"ח, והוא חויב להרוס את המבנים אשר נבנו שלא כדין תוך 12 חודשים, ובמועד זה נכנס לתוקפו גם צו האוסר על השימוש במבנים. בתום כשנה, ביום 5.2.06, הגיש המבקש לבית-משפט השלום בקשה לעיכוב נוסף בביצועם של צווי ההריסה ואיסור השימוש. ביום 19.2.06 דחה בית-המשפט את הבקשה "מנימוקי בא-כוח המאשימה".

2.על החלטה זו ערער המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, בטענה כי לא נערך דיון בטענות אותן שטח בבקשתו להארכת מועד, וכי בית-המשפט נסמך בהחלטתו על תשובתה של המשיבה, כשזו כללה טענות עובדתיות שלא נתמכו בתצהיר כנדרש. בתוך כך, ביקש הוא להאריך את מועד עיכוב הביצוע ב-12 חודשים נוספים. ביום 26.2.06 עיכב בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ב' בר זיו) את ביצועו של צו ההריסה עד לדיון בערעור. ביום 29.11.06 נדחה ערעורו של המבקש על ידי כבוד השופט ר' שפירא, שקבע כי נוכח עיכוב הביצוע שניתן עד למועד שמיעת הערעור, הלכה למעשה, מבוקשו העיקרי של המבקש כבר ניתן לו. בית-המשפט ראה את הערעור שבפניו כערעור על "גזר הדין", וקבע, כי אין לשנות מהחלטתו של בית-משפט השלום, שכן העונש הושת על המבקש במסגרתו של הסדר טיעון שהיה מוסכם על הצדדים, וכי שינוי מעין זה אינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הראויה בענייני תכנון ובניה.

3.מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש כי תינתן לו רשות לערער, בטענה כי עניינו מעלה סוגיות משפטיות אשר טרם הוכרעו. בפרט מלין הוא על כי ערעורו נדון בבית-המשפט המחוזי בידי שופט אחד, במקום מותב תלתא.

4.דין הבקשה להידחות. חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו צביון כללי ולהציגה כמעלה שאלות משפטיות עקרוניות אשר הפסיקה טרם הכריעה בהן, שונים הם פני הדברים הלכה למעשה. סעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, קובע כי בית-המשפט המחוזי ידון במותב תלתא ב"ערעורים על פסקי דין של בתי משפט ובתי דין שיושב בהם שופט של בית משפט שלום, למעט בקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות שבערעורים". ברי כי בעניינו ערעורו של המבקש נסב על ה החלטה שלא להאריך את מועד עיכוב ביצועם של הצווים מיום 19.2.06, ולא על גזר הדין גופו, ולפיכך, שופט יחיד מוסמך היה לדון בה. מכל מקום, גם אם נפסע בדרך אותה התווה בית-משפט קמא, ונתייחס לערעור המבקש בפניו כמכוון כנגד גזר-הדין, עדיין היה דן יחיד מוסמך לדון בו, וזאת מכוח הוראות סעיפים 37(ב)(8) ו-55(א) לחוק בתי המשפט.

יתר הנטען בבקשה אינו מעלה שאלה כללית המצדיקה את ליבונה בפני ערכאה נוספת, שלישית במספר.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.