פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
10290/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יוסף הקרי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת
ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.10.06 בעפ"א 80156/04 שניתן על-ידי כבוד
השופט צ' גורפינקל
החלטה
כנגד המבקש הוגש ביום 11.5.00, לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, כתב אישום (ת"פ 5017/00), המייחס לו עבירה של ביצוע עבודות בניה ללא היתר לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).
לפי הנטען בכתב האישום ביצע המבקש עבודות בניית בית מעץ בהיקף של
78.8 מ"ר ברחוב יחיעם 41 בתל-אביב (להלן: המבנה ), ללא היתר בניה.
ביום 14.11.01 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט
י' אטדגי ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בקובעו כי המבקש לא הצליח להוכיח את טענתו העיקרית ולפיה המבנה הנדון היה קיים קודם לכן. למען הסר ספק קבע בית המשפט, כי גם אם היה קיים קודם לכן מבנה בעל מידות קטנות יותר, הרי שגם הריסת אותו מבנה והקמת המבנה הנוכחי תחתיו, הינה בגדר עבודה, שלא על פי היתר כדין, כנאמר בסעיף 145(א)(2) לחוק. בית המשפט הטיל על המבקש קנס בסך 5,000 ש"ח, וכן ציווה עליו להרוס את המבנה בתוך שישה חודשים ממתן פסק הדין (להלן: פסק
הדין
המקורי ).
על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי (עפ"א 80348/01), אך מטעמים השמורים עימו, מחק המבקש את הערעור ביום 30.6.02, כך שפסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הפך להיות חלוט.
נקפו הימים והמבקש לא הרס את המבנה הבלתי חוקי שהקים. או אז, ביום 17.6.02 הוגש כנגד המבקש כתב אישום (ת.פ 7715/02) בגין אי קיום צו שיפוטי לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב, לפי סעיף 210 לחוק.
ביום 22.3.04 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט א' אטיאס ) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו עונש מאסר על תנאי של שלושה חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 210 לחוק, במשך תקופה של שנתיים שתחל 90 ימים לאחר פסק הדין, וכן קנס בסך של 10,000 ש"ח.
על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
ביום 29.10.06 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' גורפינקל ) את הערעור בקובעו כי הרשעתו של המבקש, בדין יסודה שכן פסק-הדין המקורי הפך חלוט ובמסגרת הליך שננקט כדין בגין אי קיום צו שיפוטי, קיבל בית המשפט לעניינים מקומיים את עמדת הפקח כי המבנה הוא אותו מבנה, אותו לא הרס המבקש.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש, כי המבנה הקיים במקום קטן יותר מהמבנה המתואר בכתב האישום. אי לכך המבנה המתואר בכתב האישום כלל אינו קיים. עוד טוען המבקש, כי הוא זכאי לכך שערעורו בפני בית המשפט המחוזי יידון בפני הרכב מלא ולא בפני דן יחיד.
בתשובה לבקשת רשות הערעור טוענת המשיבה, כי במקרה זה אין כל עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, שכן הבקשה על נימוקיה אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינו של המבקש כאמור בהלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (להלן: הלכת חניון חיפה ). באשר לטענת המבקש כי הוא זכאי שהמקרה של יידון בפני הרכב תלתא, הרי שטענה זו עולה לראשונה בערעור ומכיוון שכך דינה להידחות. לגופו של עניין, בסעיף 37(ב)(8) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) נאמר כי, בית המשפט המחוזי רשאי לדון בפני דן יחיד בערעורים על פסק-דין בעניינים שבית-משפט לעניינים מקומיים דן בהם.
דין הבקשה להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, זאת בהסתמך על החומרים השונים אשר הוצגו בפניהם ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי הרשות לדיון בגלגול שלישי ניתנת במשורה, באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי חרף ניסיונם של המבקשים להציגה ככזו (הלכת חניון חיפה).
אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. באשר לטענה הדיונית שהעלה המבקש כי הוא זכאי שעניינו יידון בפני הרכב תלתא, הרי שנאמר בסעיף 37(ב)(8) לחוק בתי המשפט, כי ערעור על פסק-דין בעניינים שבית-משפט לעניינים מקומיים דן בהם יישמע בבית המשפט המחוזי בפני שופט דן יחיד, ומכאן יש לדחות את טענתו זו. גם טענתו העיקרית של המבקש, דינה להידחות, מקום שזו נטענה כבר במסגרת ההליך הראשון וזכתה להתייחסותו של בית המשפט במסגרת פסק הדין המקורי. עיון בפסק-הדין המקורי מלמדנו חיש-קל כי סוגיית המבנה נבדקה על-ידי מומחית לתצלומי אוויר אשר הוכיחה, כי בעוד המבנה לא נראה בתצלום האוויר שנעשה משנת 1996, הרי שהוא נראה בשנת 1999 ומכאן המסקנה הבלתי נמנעת שהמבנה נבנה בין השנים הללו. זאת ועוד, המומחית שללה מכל וכל את האפשרות שהעץ הנמצא במקום האפיל על המבנה, שכן העץ יכול להאפיל על מבנה של שניים או שלושה מ"ר לערך, אך הוא איננו יכול להאפיל על המבנה נשוא בקשת הערעור, אשר גודלו מתקרב לכדי 80 מ"ר.
אשר-על-כן, דין בקשת רשות הערעור להידחות.
ניתנה היום, ז' באייר התשס"ז (25.4.2007).
ש ו פ ט