פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1030/13
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
עזאם גאנם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט
המחוזי בירושלים מיום 07.01.2013 בתיק ע"פ 12059-11-12, שניתן על ידי כב'
השופטת ר' פרידמן-פלדמן
בשם המבקש:
עו"ד עבד מח'זומי
בשם המשיבה:
עו"ד הודיה בן נעים;
עו"ד עינת איילון
החלטה
כנגד המבקש הוגש ביום 5.6.2001 לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כתב אישום בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר בשכונת סילוואן לפי סעיפים 204(א) ו-145(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).
בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש בביצוע העבודות שיוחסו לו בכתב האישום ועל המבקש הוטל, ביום 8.2.2004 גזר דין במסגרתו הוטל עליו, בין היתר, צו התאמת הבניה להיתר לרבות באמצעות הריסתה, דחוי ליום 1.3.2005 (להלן: הצו ).
המבקש לא קיים אחר הצו שהוצא לו ולכן הוגש נגדו כתב אישום בגין אי קיום צו שיפוטי. בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המבקש בעובדות כתב האישום ונגזר דינו. במסגרת גזר הדין, נדחה מועד ביצוע הצו ליום 21.11.2007.
ברם, המבקש שוב הפר את הצו שהוטל עליו, בפעם השנייה, והוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי ציות במסגרת ת.פ. 11737/08. המבקש הורשע בעובדות כתב האישום נגזר דינו ובמסגרת גזר הדין ניתנה ארכה לביצוע הצו עד ליום 1.1.2012.
ביום 10.6.2012 הגיש המבקש בקשה למתן ארכה לביצוע הצו. ביום 5.8.2012 דחה בית המשפט את הבקשה.
ביום 14.10.2012 הגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה נוספת למתן ארכה לביצוע הצו. ביום 23.10.2012 דחה בית המשפט לעניינים מקומיים את הבקשה.
על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית המשפט המחוזי (ע"פ 12059-11-12). ביום 7.1.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור מן הטעם שלא מתקיימות העילות המצדיקות דחיית מועד ביצוע הצו מן הטעמים המופיעים בפסק הדין.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.
בבקשתו טוען המבקש, באמצעות בא כוחו, כי יש מקום למתן ארכה בעניינו וזאת לשם אחידות בענישה ומאחר והמשיבה הסכימה ליתן ארכה לביצוע צווים שניתנו כנגד תושבים אחרים באותו אזור.
מנגד, תומכות באי כוח המשיבה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשות לדחות את הבקשה. לטענתן, טענה זו של המבקש בעניין אחידות הענישה לא נטענה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ואף לא בפני בית המשפט המחוזי ומשכך דינה להידחות. כמו כן טוענות הן, כי הדרך הנכונה הסלולה בפני המבקש הינה הגשת בקשה חדשה בה יפורטו הטענות החדשות שהוא מעלה במסגרת בקשת רשות הערעור דנא. אף לגופו של עניין, סבורות באי כוח המשיבה כי מקום בו לא ננקטים הליכים ממשיים להכשרת הבניה ואשר יש בהם כדי להביא למתן היתר בניה בעתיד הנראה לעין, הרי שאין מקום ליתן ארכה.
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).
טענות המבקש נדונו ונבחנו על-ידי שתי הערכאות הקודמות ונדחו על ידן. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל עילה להתערבות בית משפט זה. אשר לטענת המבקש לפיה יש להסכים למתן ארכה בעניינו לשם אחידות בענישה ומאחר והמשיבה הסכימה ליתן ארכה לביצוע צווים שניתנו כנגד תושבים אחרים באותו אזור – דין הטענה להידחות ובצדק טוענת המשיבה כי מאחר וטענה זו מועלית לראשונה במסגרת הבקשה הנוכחית, הדבר מהווה שינוי חזית ואין מקום לדון במסגרת גלגול שלישי בטענות חדשות המועלות על ידי המבקש ושלא הועלו במסגרת ההליכים הקודמים.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. שכן במקרה דנן מדובר בבנייה שנבנתה עוד בשנת 1999 כאשר עד כה לא עלה בידי המבקש להכשירה. יתרה מכך, מתגובת המשיבה עולה, כי על פי תמ"א 8 מדובר באזור שהוכרז כגן לאומי וממילא לא יהיה ניתן להכשיר את הבניה בו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
החלטתי מיום 7.2.2013 – בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה נשוא הבקשה – מבוטלת בזה.
ניתנה היום, כ"ד בניסן התשע"ג (4.4.2013).
ש ו פ ט