רע"פ 10305/05 אמנון בן חיים נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש ביום 6.8.02 לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום, המייחס לו עבירות של קשירת קשר להונות וניסיון לקבלת דבר במרמה, בניגוד לסעיפים 440 ו- 415 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך שקשר קשר עם אדם אחר כדי שייבחן בשמו בבחינת "אמיר" של המרכז הארצי לבחינות ולהערכה, להערכת הידע בשפה האנגלית. המבקש

נדרש לעמוד בבחינה זאת כתנאי מקדמי לרכישת השכלה גבוהה. המבקש נבחן 4 פעמים לגרסתו, ושלוש פעמים לגרסת המשיבה; החשד התעורר כשהציון שקיבל המבקש בבחינה השלישית סטה באופן קיצוני כלפי מעלה לעומת הציונים שקיבל בשתי הבחינות הקודמות. לפיכך, זומן המבקש לבחינה רביעית, זהה לבחינה השלישית שהיתה במחלוקת וקיבל ציון התואם את רמת הציונים שקיבל בשתי הבחינות הראשונות. המבקש טען, כי הוא זה שנבחן בבחינה השלישית וכי התוצאה הטובה שקיבל היא פרי ניחוש תוך שימוש בדרך האלימינציה (להלן: הבחינה השנויה במחלוקת).

בית-משפט השלום (כב' סגן-הנשיא ר' כרמל) בחן את מכלול הראיות שהובאו בפניו והרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו, בעיקר על יסוד חוות-דעת המומחים מטעם המשיבה, שהעידו כי כתב היד על הבחינה השנויה במחלוקת אינו כתב ידו של המבקש. כמו כן, התבסס בית-משפט השלום על יסוד הפער בציונים; חוסר הוודאות באשר למיקום הימצאו של המבקש במועד הבחינה השנויה במחלוקת והעובדה כי גרסתו לא נמצאה משכנעת.

על הרשעתו ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטים מ' שידלובסקי-אור, ע' חבש ומ' רביד) דחה את הערעור בקובעו, כי הצטברות הראיות הנסיבתיות מובילה למסקנה, כי לא המבקש הוא שניגש לבחינה השנויה במחלוקת.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור.

המבקש חוזר בבקשתו על כל הטענות אותן טען בפני בית-המשפט המחוזי, לפיהן

הורשע על לא עוול בכפו. מנגד, טוענת המשיבה, כי אין מקום להעניק למבקש רשות לערער, שכן אין הבקשה עומדת בקריטריונים שנקבעו לכך בפסיקה וכי אין מקום להתערב בקביעה העובדתית, שלפיה הוכחו עובדות כתב האישום.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי אין מקום להיעתר לבקשה. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון

חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). יתרה מכך, טענותיו של המבקש מוסבות בעיקרן כנגד ממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום, בהם אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, לא כל שכן כערכאה שלישית. כך הן טענותיו לגבי הקביעות בדבר סיכוייו לנחש נכונה את התשובות בבחינה השנויה במחלוקת, שהייתו של המבקש במקום אחר בזמן הבחינה, חוות הדעת הגרפולוגיות ומחדלי החקירה. טענות אלה העלה המבקש בפני בית-המשפט המחוזי, שדן בהן לגופן ודחה אותן אחת לאחת. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופם של דברים, עיון בפסקי-הדין של שתי הערכאות שקדמו לי מעלה, כי לא יצאה שגגה מלפניהן, הדורשת התערבות של ערכאה שלישית, שכן מצבור הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה הגיונית אחת ויחידה, כי המבקש לא ניגש לבחינה השנויה במחלוקת בעצמו.

אשר על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.