רע"פ 10342/08 ענת אליס נ. מדינת ישראל

המבקשת הועמדה לדין בבית

משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק פ' 2282/07) בגין עבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין ) ; עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין ; עבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, לפי סעיף 425 לחוק העונשין ; עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין ; עבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין ;

ועבירה של אחסון מידע כוזב והפקת פלט כוזב, לפי סעיף 3(א)(1) לחוק המחשבים, התשנ"ה- 1995.

על פי הנטען בכתב האישום, בשנים 1983-2002, עבדה המבקשת בסניף "צפון דיזינגוף" של בנק דיסקונט (להלן בהתאמה: הסניף, הבנק ). בשנים 1992-2002 עבדה המבקשת כפקידת אשראי בסניף הבנק. במהלך התקופה, גנבה המבקשת מהבנק ומלקוחותיו סך כולל של 868,700 ש"ח בדרכים שונות, שכללו העברת כספים מחשבונות לקוחות לחשבונות פרטיים שלה ושל בעלה, הקמת הלוואות בחשבונות של לקוחות הבנק והעברת תמורת ההלוואה אל החשבונות הפרטיים, וכן משיכת כסף מזומן מחשבונות לקוחות הבנק ותשלום באמצעותו של חשבונות פרטיים שלה. על מנת לכסות ולחפות על מעשיה נקטה המבקשת בפעולות שונות, ביניהן השמדת מסמכים שהופקו, ובמרבית המקרים - אי הפקת מסמכים כלל. מעשי המבקשת בוצעו תוך שהיא מאחסנת במחשב הבנק מידע כוזב, הנוגע לפעולותיה בחשבונות השונים, כדי לאפשר את ביצוע מעשי הגניבה ועל מנת למנוע חשיפתם.

ביום 13.11.2007 הרשיע בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט פלד מרדכי ) את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, על פי הודאתה. ביום 13.7.2008, לאחר קבלת תסקיר מבחן בעניינה של המבקשת, גזר בית המשפט

את דינה ל-12 חודשי מאסר בפועל, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה ל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70671/08). ערעורה הופנה כנגד קולת העונש. ביום 22.10.2008 קיבל בית המשפט ( כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר, כבוד סגן הנשיא ז' המר וכבוד השופטת ת' שפירא ) את הערעור, בקבעו כי הענישה שהטיל בית משפט השלום איננה נותנת ביטוי מספיק לחומרת מעשיה של המבקשת. לפיכך, החמיר בית המשפט

בעונש המאסר של המבקשת, והעמידו על 20 חודשים בפועל. הודגש, כי מלכתחילה ראוי היה להחמיר יותר בעונש המאסר של המבקשת, ולא נעשה כן אך משום שערכאת ערעור אינה נוהגת למצות את הדין. בנוסף, הוטל על המבקשת קנס כספי בסך 50,000 ש"ח או 5 חודשי מאסר תמורתם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

לטענת המבקשת, בית המשפט המחוזי החמיר עימה יתר על המידה. זאת, בהתחשב בכך כי מיד לאחר שנתפסה הכתה על חטא, הגיעה עם הבנק להסדר החזרת הכספים שנטלה שלא כדין, ועמדה בהסכם זה. לפי הטענה, אין להשוות את עונשה של המבקשת, אשר החזירה את הכספים שגנבה, לעונשם של אלו שהחזירו אך סכום מזערי מגניבתם, דוגמת הנאשמים בפסקי הדין שהגישה המשיבה. השוואה כזו מעבירה מסר שגוי, אשר פוגע באינטרס הציבורי, לפיו בין אם תושב הגניבה ובין אם לאו - העונש שיוטל על הגנב יהא זהה. עוד נטען בבקשה, כי המבקשת הינה אם לשני ילדים קטינים ונעדרת עבר פלילי, אשר ירדה מנכסיה על מנת לעמוד בהסדר עם הבנק. נטען, כי מאז גילוי הפרשה שרויה המבקשת במצוקה קשה, אשר בעקבותיה אף חלתה בסוכרת. כן נטען, כי בקנס הגבוה שהוטל על המבקשת יש כדי לבסס הרתעה, אף אם תקוצר תקופת המאסר בפועל ותועמד על התקופה המקורית כפי שנקבעה בגזר דינו של בית משפט השלום. לבסוף מבוקש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהותיר על כנו את העונש המקורי, של שנת מאסר בפועל.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, לא מתקיימות בתיק זה נסיבות חריגות, אשר יצדיקו מתן רשות ערעור על חומרת העונש בפני בית משפט זה. לגופו של ענין נטען, כי לאור חומרת מעשיה של המבקשת, בדין החמיר בית המשפט המחוזי בעונשה. בניגוד לעמדת המבקשת נטען, כי העונש המושת בגין עבירות דומות גבוה משמעותית מהעונש אשר הושת על המבקשת, אשר זכתה להקלה בעונשה בעקבות השבת חלק ניכר מהכספים שגנבה. בענין זה צוין עוד, כי ב בית המשפט

המחוזי חלקה המשיבה על טענת המבקשת, לפיה השיבה את הסכום שגנבה במלואו, ו בית המשפט לא קבע ממצאים בנקודה זו. בנוגע לנסיבותיה האישיות של המבקשת נטען, כי בית המשפט המחוזי הביאן במכלול השיקולים לענין העונש. עוד צוין, כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, לא מיצה את הדין עם המבקשת.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של ענין, דינה של הבקשה להידחות. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשעה המבקשת, אשר במשך שנים רבות עשתה בחשבונות פרטיים של לקוחות הבנק כבשלה, תוך ניצול האמון שניתן בה, ותוך טשטוש עקבותיה בתחכום רב. ברי כי מצוקה כלכלית אינה מהווה הצדקה לשליחת יד לממונו של אחר, אולם במקרה דנן אף לא הוכחה כל מצוקה נקודתית שכזו, אשר הכריעה את המבקשת, אלא עסקינן בגניבה מתמשכת, שנפרשה על פני עשר שנים, והגיעה לקיצה רק כאשר המבקשת נתפסה. יצוין, כי השיקולים שמעלה המבקשת לקולת עונשה, ביניהם השבת כספים על ידה, באו במניין שיקוליו של בית המשפט המחוזי ומצאו ביטוי בפסק דינו. עוד יוער, כי בית המשפט

המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, לא מיצה את הדין עם המבקשת. לאור כל האמור , לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.