רע"פ 10378/01 קונסטנטין שטיין נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום ובו שבעה אישומים, בהם אישומים במספר מקרי שוד, גניבה, הונאה בכרטיס חיוב, תקיפה בנסיבות מחמירות, סחר והחזקה בסם מסוכן ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות.

2.בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט גורפינקל) נענה לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, תוך שלא מצא מקום להיענות לבקשתו להמיר את המעצר בחלופה לצורך השתלבות במוסד גמילה לצורך שיקום מהתמכרותו לסמים.

3.העורר אינו חולק בעררו לפני על קיומן של ראיות לכאורה לאישומים נגדו, בהם הודה ועל רובם סיפר לגורמי החקירה מיוזמתו. עיקר עררו נסב על החלטת בית המשפט המחוזי לענין חלופת מעצר במוסד גמילה, אותה הוא מבקש לשנות. הוא מסתמך לענין זה על תסקיר מעצר אשר המליץ לאפשר לו להיכנס למהלכי בדיקה של התאמתו למסגרת טיפולית ב"מלכישוע", והצביע על כך שהעבירות בהן הוא מואשם בוצעו כולן על רקע התמכרות קשה לסמים אשר דרדרה אותו לתהומות הפשע. בא כוח העורר עמד על רצון מרשו להשתלב בתהליך גמילה ועל העזרה והתמיכה המשפחתית שהוא מקבל לצורך כך; כן צוין כי מעבר להסתבכות העורר כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום, אין לו עבר פלילי קודם ומדובר, אכן, בהידרדרות הקשורה כולה להתמכרות לסמים מן התקופה האחרונה.

4.עניינו של העורר, אכן, מהווה טרגדיה אישית נוגעת לב. מדובר באדם צעיר כבן 30, אשר עקב התמכרות לסמים מן העת האחרונה הסתבך בשורת עבירות חמורות מאד הקשורות, ברובן, לצרכיו בסיפוק הסם. ניסיון קודם שלו להיגמל לפני כחצי שנה לא עלה יפה, וממנו חזר לפעילות עבריינית שבגינה נעצר בתיק זה.

מסוכנותו של העורר לציבור עומדת כיום במדרגת חומרה עליונה. הצורך בסם מוביל אותו לביצוע עבירות רכוש ואלימות קשות ללא מעצורים, ללא אבחנה בקורבן, ובלא הפעלת מנגנון שיפוט ערכי-מוסרי העשוי לכוון את צעדיו. בנסיבות אלה, חובה על רשויות אכיפת החוק להגן על הציבור מפני פגיעתו הקשה לפחות בעתיד, משחלק מבני הציבור, ובהם אנשים מבוגרים וחסרי-ישע, כבר נפלו קורבן לפגיעתו הקשה.

חלופת המעצר בהתאם לחוק המעצרים נועדה לשרת את מטרת המעצר בדרך אשר תפגע פחות בחירותו האישית של הנאשם. בנסיבות מקרה זה, חלופה על דרך של שילוב העורר במוסד גמילה נכון לעת זו ספק רב אם תתן מענה ותשיג את מטרת המעצר. אין בשלב זה כל אינדיקציה, בין לקיום נכונות אמיתית מצד העורר להיגמל, שאיננה אך אמצעי למנוע את מעצרו, ואין גם דרך לדעת האם נכונות כזו, אפילו היא קיימת, עשויה להיות מגובשת ומוצקה מספיק על מנת להוביל אותו בנתיב הקשה אלי שיקום מוצלח. אם בכלל, ניסיון העבר הקרוב מלפני מספר חודשים מצביע על קשייו של העורר להשתלב בהליך שיקום בר סיכוי, וארועי העבירות שבאו לאחריו אינם מעמידים תחזית אופטימית לכך נכון לעת זו. כבר חזר בית משפט זה ושנה כי אין שלב המעצר הזמן והעת לפתיחת תהליך גמילה, אלא בנסיבות חריגות ביותר ובהן, מקום בו הנאשם החל בתהליך גמילה קודם למעצרו והתהליך הינו בר-סיכוי להצלחה שעשוי להיקטע בשל המעצר העומד בפתח. (השווה ב"ש 3572/98 ג'ורנו נ. מדינת ישראל , דינים עליון נד, 409; בש"פ 225/99 חושינסקי נ. מדינת ישראל פד"י נג(1)140).

בענייננו, לא מתקיימות נסיבות חריגות כאלה. מעצרו של העורר אינו קוטע הליך גמילה מוצלח שהחל קודם למעצר; אין ראייה לרצינות כוונותיו להיגמל כיום ויכולתו ומוכנותו לכך הם בגדר נעלם. במצב דברים זה לא נתקיימו נסיבות חריגות לשחרורו לחלופת מעצר לצורך גמילה מהסם.

אם אכן כוונת המשיב להשתלב בהליך גמילה הינה אמיתית, הזמן להיערך לכך הוא עם סיום המשפט במתכונת שתימצא מתאימה לכך על ידי הגורמים המוסמכים. יש להניח כי המסגרת האמורה תיישב כראוי בין תכלית ההגנה על הציבור מפני מסוכנות העורר לבין המטרה החשובה של שיקומו וגמילתו מן הסם כאשר יראה רצון ויכולת לכך.

הערר נדחה.