פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
104/11
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
גל חיים בחור
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 8.12.10 בעפ"ג 14831-07-10 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ר' אבידע, י' צלקובניק וי' שפסר
בשם המבקש:
עו"ד יעקב אוחנה
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר-שבע בעפ"ג 14831-07-10 (כבוד השופטים ר' אבידע, י' צלקובניק וי' שפסר ), בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום באילת (ת"פ 1285/09, כבוד השופט י' עדן ).
המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] (להלן: פקודת הסמים ), ובעבירה של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 18.10.2008 בשעת
מסיבה, החזיק המבקש 34 ריבועי נייר המכילים סם מסוכן מסוג L.S.D
ו- 1.78 גרם
של סם מסוכן מסוג קנבוס. במהלך גזירת הדין הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש, בו הומלץ להטיל עליו שירות לטובת הציבור בהיקף של 200 שעות, ולהעמידו בצו מבחן למשך שנה, לצד מעקב וביצוע בדיקות סמים. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש ועוד לפני מתן גזר הדין, ביקש בית המשפט את חוות דעתו של הממונה על עבודות שירות. ביום 26.5.2010 ניתנה חוות דעת הממונה על עבודות שירות, בה הוא הודיע כי המבקש אינו מתאים לביצוע עבודות שירות, בשל עקבות סמים אשר נתגלו בבדיקה שביצע המבקש. נוכח האמור, ביום 31.5.2010 גזר בית המשפט על המבקש שישה חודשי מאסר בפועל; שניים עשר חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג פשע לפי פקודת הסמים; ארבעה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה מסוג עוון לפי פקודת הסמים המסוכנים; קנס בסך 5,000 ש"ח; חתימה על התחייבות בסך 20,000, לפיה המבקש לא יעבור במשך שלוש שנים מיום שיחררו עבירה מסוג פשע לפי פקודת הסמים המסוכנים; שישה חודשי פסילת רישיון הנהיגה; שניים עשר חודשי פסילת רישיון הנהיגה על תנאי, והשמדת או חילוט המוצגים.
על גזר דינו של בית משפט השלום, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי באר שבע. ביום 27.10.2010 הורה בית המשפט המחוזי לממונה על עבודות השירות להגיש חוות דעת נוספת בעניינו של המבקש. חוות דעת הוגשה כנדרש, וממנה עלה כי בבדיקה שנערכה למבקש שבו ונמצאו ממצאים המצביעים על שימוש בסמים, ולפיכך לא נמצא המבקש מתאים לריצוי עונשו בדרך של עבודות שירות. לאור זאת, ביום 8.12.2010 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש והותיר את גזר הדין על כנו.
מכאן הבקשה שלפניי בגדרה טוען המבקש, כי שגה בית המשפט משלא אימץ את המלצת שירות המבחן בעניינו. לדידו, היה על בית המשפט להעדיף בעניינו את האינטרס השיקומי זאת בשל עברו הפלילי הנקי וההליך הטיפולי בו החל. בנוסף טוען המבקש, כי העונש שהושת עליו הינו חורג באופן קיצוני מרמת הענישה הנהוגה בעבירות אלו.
לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה מנורמת הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת בעניינו של המבקש.
אוסיף, כי לאורך התנהלות ההליכים בעניינו של המבקש שבו וניסו הערכאות השונות להעניק לו הזדמנות לרצות את עונשו בדרך של עבודות שירות. אין לי אלא להצר על כך שהמבקש לא להשכיל לנצל את ההזדמנויות הללו ולהימנע משימוש בסמים. אני תקווה שהמבקש ימשיך את התהליך הטיפולי החשוב בו החל, ומקרה זה יהא בבחינת מעידה חד פעמית עבורו.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ד' בשבט התשע"א (9.1.2011).
ש ו פ ט